סיפורי טיפוח הנוגעים לבתי

(Minghui.org)

שותפה בוועידת שיתוף התנסויות באנגלית ניו יורק 2018

ברכות, מאסטר. ברכות, מתרגלים עמיתים

שמי איליאנה. אני מארגנטינה. היום ברצוני לשתף אתכם בכמה התנסויות טיפוח שהיו לי הנוגעות לבתי, כיוון שכמה מהמבחנים הגדולים בטיפוח שלי נוגעים בה. אני חושבת שהם יכולים להיות מועילים למתרגלים אחרים, עם ובלי ילדים.

המבחן הגדול הראשון שלי היה קשור ללידתה. התאריך הצפוי יצא על המופעים הראשונים של השן-יון בארגנטינה בשנת 2009. בתחילה חשבתי שההיריון שלי הוא למעשה הפרעה כי הוא לא אפשר לי להשתתף באופן פעיל בקידום ובארגון של מופעי השן-יון. עם הזמן נרגעתי והבנתי שהתינוקת היא גם תלמידת דאפא, כך שהיא תבין ותשתף פעולה. ביקשתי ממנה לחכות עד לסיום המופעים כדי להיוולד.

זה אכן קרה, והצלחתי להשתתף בכמה משימות ולעזור עם הדיווחים על השן-יון עבור האפוק טיימס בספרדית.

כאשר הסתיימו המופעים, אמרתי לתינוקת: ״בסדר, עכשיו את יכולה להיוולד.״ אחרי הכל היה זה כבר שבוע לאחר התאריך הצפוי. אבל היא עוד לא נולדה, וסדרה חדשה של מופעים בעיר אחרת בדרום אמריקה התקרבה. השתתפתי בדיווחים על המופעים הללו גם. היה זה שבועיים לאחר התאריך הצפוי והיא עדיין לא נולדה.

בנקודה זו נעשיתי מודאגת – לא רק בגללה אלא גם בגלל השאלה איך אתמודד עם הרופא. הייתי אמורה לבוא אליו בשבועות אלה אבל לא עשיתי זאת בגלל ההכנות למופעי השן-יון. חשבתי שאם אלך אליו הוא ירצה לבצע ניתוח קיסרי. ברמה כלשהי הבנתי שכמתרגלת אין עליי לעבור פרוצדורה כזו. אבל היה בי גם פחד מהרעיון שאעבור כזה ניתוח כי מעולם לא אהבתי רופאים ותמיד התייחסתי לשיטות שלהם כפרימיטיביות.

פחדתי גם מהניתוח וגם ממה הוא יחשוב עליי. היה זה גם מאוחר מדי למצוא רופא חדש. משפחתי דחקה בי לגשת לרופא כדי להיות אחראית לחייה של בתי וכולי. אז מצב המחשבה שלי נע בין ״הכל בסדר, הכל יהיה טוב״ ל-״אני צריכה ללכת לרופא כדי להתאים לחברה״ ואז ל-״אבל אם אני אלך הוא יכריח אותי לעשות ניתוח קיסרי, אז אני לא יכולה ללכת.״ חששתי גם שאם לא אלך לרופא אזיק לתינוקת שלי או אפילו אסכן את חייה.

עוד שבוע עבר, עם מופעים בעיר אחרת בדרום אמריקה. זו הייתה העיר האחרונה באזור שבה היו מופעים של השן-יון אז חשבתי שאולי היא תיוולד אחריהם. שלושה שבועות לאחר התאריך הצפוי, עוד לא היה שום סימן ללידה.

בכל הזמן הזה הסתכלתי פנימה ומצאתי החזקות רבות. מלבד ההחזקות שהזכרתי קודם מצאתי את ההחזקה למוניטין, כי חששתי מה יחשבו עלי מתרגלים אחרים אם אאבד את התינוקת. ניסיתי גם לקבל את זה שאולי יש לי כמות עצומה של קארמה לשלם ושאולי עליי לאבד את התינוקת שלי בשלב זה. היו גם רגעים שבהם הייתה לי הבנה צלולה שהמאסטר דואג לי ולתינוקת, ושאין לי מה לדאוג. אבל אז כל הפחדים והדאגות היו חוזרים.

ביליתי את כל זמני במחשבות על כך, בלימוד הפא, בשליחת מחשבות נכונות והסתכלות פנימה. למרות שברמה מסוימת ידעתי שצריכה להיות לי אמונה במאסטר, לא היה קל להגיע לרמה שבה לא יהיו לי חששות או פחדים.

המאסטר אמר ב״לימוד הפא בוועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004“:

"אם תוכל באמת לטפח, אז כשבאמת תוכל לוותר על ההחזקה שלך לחיים או על הפחד שלך מהמוות – ולא רק להתנהג כך בשביל להראות לאחרים בזמן שאתה כל הזמן חושב על זה בפנים – אז לא משנה איזה סוג של מחלה יש לך, היא תירפא. בטיפוח, ההבדל בין אנושיות לבין אלוהיות, הוא רק ההבדל של מחשבה אחת. ההבדל הזה של מחשבה אחת נשמע קל, אבל ניתן להשיג אותו רק באמצעות בסיס עמוק ויציב בטיפוח. אם תוכל באמת להשקיע רבות בלימוד הפא, אז תוכל להשיג זאת."

בוקר אחד זה פשוט קרה. התעוררתי, ובעודי שוכבת במיטה מחשבתי הראשונה הייתה ״היא עוד לא נולדה…״ ואז הגעתי לפתע לתחום שבו הייתה לי אמונה מלאה במאסטר, ללא פחד או פקפוק, ולא משנה מה יקרה. באותו רגע היה לי חזיון של המאסטר בדמות בודהא, עם קאסאיה כתומה ושיער כחול, דמות בגודל של בערך עשרה סנטימטרים. לצדו הייתה ישות מוארת שלבשה שמלה בצבע לוונדר, עם שיער ערמוני גלי. הם החזיקו ידיים וירדו אל הבטן שלי. שלושה ימים מאוחר יותר - כמעט ארבעה שבועות לאחר התאריך המשוער המקורי – בתי נולדה בלידה טבעית וללא סיבוכים.

במהלך התקופה הזו היו כמה ביטויים שהראו לי שהיא אינה ילדה רגילה, והמחישו איך לתלמידים קטנים יש הדרך המיוחדת שלהם לסייע למאסטר בתיקון הפא. אבל אני אתמקד בשיתוף זה במבחנים הגדולים שהיה עליי לעבור בנושא זה.

מספר שנים חלפו ללא עניינים מיוחדים. אבל אז היחסים שלי עם אביה הידרדרו. בנקודה מסוימת התחילו אצל בתי ביטויים של קארמת מחלה. בהתחלה הם לא היו כה חמורים. תמיד התמודדתי עמם בשליחת מחשבות נכונות והיא הייתה בסדר. אבל עם חלוף הזמן זה החמיר. בנקודה אחת אביה פיתח את אותם ביטויים של קארמת מחלה ועייפתי מלהתמודד עם זה לבדי.

אירוע חמור במיוחד אירע כשבתי התחילה עם התקפי שיעול שלא אפשרו לה לנשום כרגיל. לאביה היו את אותם ביטויים. אז האשמתי אותו והחלטתי על דעת עצמי שהפעם זה הוא שישלח מחשבות נכונות כדי ליישר את המצב.

זה היה כמובן שגוי. שבועיים חלפו ובתי עדיין השתעלה. זה אפילו הגיע למצב שהיא לפעמים ירקה דם מכל השיעולים. חשתי שאין זה הוגן כלפיה רק בגלל שאנחנו המבוגרים לא מצליחים לפתור את בעיותינו, אז התחלתי לשלוח מחשבות נכונות כדי לסלק את ההפרעה. זה לקח לי שבוע שלם של שליחת מחשבות נכונות כמעט ללא הפסקה ובסופו של דבר הביטויים של קארמת המחלה חלפו והיא הייתה בסדר.

פחות מחודש לאחר מכן היא שוב פיתחה ביטויים של קארמת מחלה. לילה אחד היא התחילה להתלונן שאוזניה כואבות. היא התפתלה מכאבים ולא יכלה לישון.

החלטתי לשלוח מחשבות נכונות. היה כבר מאוחר בלילה והייתי עייפה מאוד, אבל הייתי נחושה בדעתי לשלוח מחשבות נכונות כל הלילה אם אצטרך. ראיתי שאין לי תמיכה מצד אביה, אבל הפעם זה לא הטריד אותי והחלטתי לקחת אחריות על העניין בעצמי.

אבל באותה שנייה ממש עלו בי תרעומת וכעס עצומים, ומחשבה כזאת: ״כמה זמן תמשיכו לעשות את הדברים האלה?! עוד פעם אותו דבר?! כמה פעמים אתם מתכוונים לחזור על אותו הדבר?! אין לזה שום קשר אליי!״

באותו הרגע הבנתי גם שזו לא תגובה טובה. אבל כשהסתכלתי על בתי ראיתי שהיא הפסיקה להתלונן על הכאב ושקעה בשינה על המיטה.

נדהמתי. חשבתי שאולי הכאב שכך רק לרגע ועוד מעט יתחיל שוב, לכן התחלתי לשלוח מחשבות נכונות. אבל לאחר מספר דקות הבנתי שהיא עדיין ישנה בשלווה.

כל זה קרה בשבריר שניה. המצוקה התמוססה עם המחשבה האחת הזאת שלי, אפילו לפני שהתחלתי למעשה לשלוח מחשבות נכונות.

מאוחר יותר הבנתי שהכעס והתרעומת היו מכוונים לא לבתי אלא אל הרוע שגרם להפרעה. המחשבה הזו הייתה סוג של שלילת התכנונים של הכוחות הישנים.

זו הייתה דוגמה ברורה של העיקרון שהמאסטר לימד ב"מעבר לגבול הסובלנות“ מתוך "יסודות להתקדמות במרץ II“:

"הסובלנות היא בהחלט לא להתיר ללא גבול ליצורים הרעים, שלא נשארו אצלם טבע אנושי או מחשבה נכונה, לבצע מעשים רעים. הסובלנות משמעותה שאפשר לוותר על הכל למען האמת, אבל לא להרשות ליצורים הרעים, אלה שכבר אין להם את הטבע האנושי ואת המחשבה הנכונה, לערער את כל היצורים החיים ואת קיום הדאפא ברמות שונות."

לאחר המקרה הזה לבתי לא היו שוב ביטויים של קארמת מחלה. זו הייתה גם נקודת מפנה בחיינו אשר בסופו של דבר הביאה אותי להגיע לניו יורק ביחד איתה.

בסביבה הזו היא יכולה ללכת לבית ספר מינג-הווי בסופי שבוע. אנחנו חיות עם מתרגלים אחרים שיש להם ילדים, אז יש לה את ההזדמנות להיות יותר נחושה כשהיא עושה את התרגילים ולומדת את הפא עם תלמידים קטנים על בסיס יומיומי.

אני מודה למאסטר מעומק לבי על שנתן לבתי ולי את ההזדמנות הזו להגיע לניו יורק ולטפח בסביבה הזו, שהיא חיובית עבור שתינו.

אנא אמרו לי אם משהו בשיתוף ההתנסות שלי אינו בהתאם לפא. תודה לך מאסטר, ותודה לכם מתרגלים עמיתים.