להיות תלמידת דאפא

(Minghui.org)

הוגשה בוועידה לשיתוף התנסויות באנגלית ניו יורק 2018

ברכות, מאסטר. ברכות, מתרגלים עמיתים.

אני במקור מבריטניה אבל אני עכשיו עובדת במדיה פה בניו יורק.

נעשיתי תלמידת דאפא

נתקלתי בפאלון דאפא ב-2011 בבריטניה כשגלשתי באינטרנט. במשך 20 שנה הייתי מתרגלת נלהבת של מדיטציה ותמיד חיפשתי משהו חדש. מיד חשתי שהפאלון דאפא שונה מכל מה שעשיתי בעבר.

זמן קצר לאחר מכן מצאתי את עצמי חיה בספרד. תרגלתי את התרגילים מדי פעם, וראיתי את עצמי על נתיב רוחני למרות שלמעשה הייתי כמו תמנון, כשרגליי בסירות רבות בו בזמן.

בספרד התיידדתי עם אדם מבוגר. היינו נפגשים מדי פעם ומשוחחים על רוחניות ועל ענייני העולם. פעם אחת כשסיפר לי על השיטה שלו הוא שאל אותי: ״יש לך מאסטר?״ הוא אמר לי שכדי להתקדם הלאה אני זקוקה למאסטר שידריך אותי. זה פרט על מיתר בתוכי, וחשבתי על כך במהלך השהות בספרד, עד שנקראתי לשוב לבריטניה.

בשובי לבריטניה התחלתי לעבוד בלונדון, וזמן קצר לאחר מכן, בתחילת מאי 2013, שבוע לפני יום הולדתו של המאסטר, למרות שבאותו זמן לחלוטין לא הייתי מודעת לצירוף המקרים הזה, פגשתי מתרגל שתיקן את הטעויות שלי בביצוע התרגילים והציג בפני את הספר ״ג׳ואן פאלון״.

זה הרעיד את קיומי. כל דבר בספר וכל המושגים שבו היו לי מוכרים. זה היה כמו שעון מעורר שהתחיל לצלצל בתוכי, וחשתי שכל מה שעשיתי כל חיי היה הקדמה לרגע הזה. אני זוכרת את הדיונים שהיו לי עם המתרגל הזה, וזוכרת שקראתי שעליך לטפח רק בדרך אחת. בהתחלה חששתי קצת, ונאבקתי עם המושגים שהיו לי לגבי התחייבות, כשאני שואלת את עצמי אם זה לא יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי.

כמה שנים קודם לכן פגשתי מאסטר גדול ממנזר שָאולין באמצעות חבר. לאחר הקדמה קצרה על הקונג פו של שאולין יצרנו קשר טלפתי ותקשרתי אתו מדי פעם. כאשר תהיתי לגבי המצב הנוכחי הוא "הגיע" אלי ערב אחד במהלך המדיטציה ואמר לי: ״זהו הנתיב שלך, עליך לעשות זאת!״ אז לקחתי קפיצה גדולה לתוך הלא נודע והפכתי לתלמידת פאלון דאפא.

במהרה נעשיתי מעורבת בפעילויות שונות, ובמאי של השנה שאחרי כן השתתפתי בוועידת הפא הראשונה שלי בניו יורק. זמן קצר לפני כן, וגם במשך זמן מה לאחר מכן, התחלתי לקלוט כל מיני רמזים לגבי ניו יורק. למשל בעיתונים ובטלוויזיה.

באותו זמן תכננתי טיול להודו עם חברה, מתרגלת עמיתה. הטיול היה אמור להתקיים בינואר. במהלך המדיטציה שמעתי קול אומר לי: ״אל תסעי להודו. סעי לניו יורק.״ חודשים ספורים לאחר מכן ראיתי אימייל מניו יורק שפרסם הכשרה למשרה באפוק טיימס. באותו ינואר, של שנת 2015, מצאתי את עצמי בניו יורק.

התמודדות עם אבל משפחתי

בחודש אוקטובר 2017 סבתי, שהייתי מאד קרובה אליה, הלכה לעולמה. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי מאז תחילת הטיפוח באבל על בן משפחה. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני שעזבתי לניו יורק ב-2015. ידעתי גם אז שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה. בכל זאת זה הגיע בהפתעה כשזה קרה. קרוב משפחה התקשר אלי וסיפר לי שהיא בבית החולים במצב קריטי, ותוך שעה הודיעו לי על מותה. באותו זמן הייתי על אוטובוס בזמן לימוד הפא היומי שלי. הקטע שהגעתי אליו ב״ג׳ואן פאלון״ בדיוק בזמן שקיבלתי את השיחה היה ״שיפור השין-שינג״ מתוך ההרצאה הרביעית.

המאסטר אמר:

"טיפוח-תרגול חייב להיעשות באמצעות קשיים כדי לבחון אם תוכל להיפרד או לייחס פחות חשיבות לשבעת הרגשות ושש התשוקות. אם יש לך החזקה לדברים האלה לא תצליח בטיפוח. לכל דבר יש יחס סיבתי-קארמתי...."

"..אם לא מוותרים על הצ'ינג הזה אי אפשר לטפח ולתרגל. אם אתה יוצא מהצ'ינג הזה אף אחד לא יכול להשפיע עליך. לב של אדם רגיל לא יוכל להשפיע עליך. מה שמחליף את הצ'ינג הוא חמלה – שהיא משהו אצילי יותר. מובן שזה לא קל לוותר על הדבר הזה בבת אחת. טיפוח-תרגול הוא תהליך ארוך ותהליך של ויתור הדרגתי על החזקות. אבל אתה חייב להיות קפדן לגבי עצמך." ("ג'ואן פאלון")

הקטע הזה ממש בלט מול עיניי. הרגשתי שאני לא צריכה להתרגש מכל זה, כאילו שזה מבחן. עלה בי רעיון: ״איך אוכל להכתים דבר קדוש כמו לימוד הפא בגלל צ׳ינג?״ אז התגברתי על הדחף להיעשות רגשנית, לפחות עד שאסיים ללמוד את הפא.

רוחה של סבתי הגיעה אלי אז ואמרה לי שהיא עם סבי, שהלך לעולמו 15 שנה קודם לכן, ושהיא ממש שמחה שמצאתי את הנתיב שלי, כשהיא מתכוונת לתרגול הפאלון דאפא.

כמה שבועות חלפו. התאריך ללוויה הוכרז וארגנתי את הטיסות כשאני שומרת על קשר עם משפחתי כל הזמן הזה. עוד לפני כן קבעתי לבלות עם משפחתי 3 שבועות בחופשת חג המולד, אז זה אמר שאסע פעמיים לבריטניה.

לא הייתי בבית שנתיים, אז זה היה הזמן הארוך ביותר שאבלה עם משפחתי מאז תחילת התרגול, והזמן הארוך ביותר שאבלה הרחק מסביבת מתרגלים. היה בי חשש קל. כל השאלות החלו לצוץ בראשי: ״איך אני אטפח? האם אוכל לעשות את שלושת הדברים וגם למלא את תפקידי כחברת משפחה? איך משפחתי תראה אותי עכשיו כמתרגלת?״ כיוון שבהחלט לא הייתי אותו אדם שהם הכירו שנתיים קודם לכן.

רוב שנות ה-20 שלי הייתי פרועה. פניתי לסמים ולאלכוהול והתנהגתי בצורה חסרת אחריות. כתוצאה מכך אני ומשפחתי לא תמיד ראינו דברים עין בעין, ולעתים נקלעתי לקונפליקט עמם. כשמצאתי את הפאלון דאפא לראשונה חששתי להבהיר את האמת למשפחתי, מחשש שאיראה להם קנאית. אז תמיד הייתי די מאופקת. כשעזבתי לניו יורק תהיתי תמיד אם עשיתי מספיק כדי להבהיר להם את האמת במלואה בצורה מוצלחת.

ביום לפני טיסתי נתקלתי בקטע הבא בפא:

"תמיד אמרתי שאפילו אחרי תקופת טיפוח קצרה מאוד, תלמידי דאפא כבר רחוקים מאנשים רגילים, והאופן שבו אתם מבינים דברים שונה מזה של אנשים רגילים. זה בהחלט יהיה שונה! הפער הזה קורה כשאתה מרומם את עצמך טיפין טיפין. אתה לא מרגיש את זה, אבל עבור אדם רגיל, כשהוא שומע אותך מדבר, הוא כבר מרגיש שאתה שונה ממנו. זה באמת כך! מדוע זה שברגע שאתה מתחיל לטפח אתה חוזר הביתה ומדבר, ובני המשפחה שלך מרגישים כולם שמשהו בך השתנה? האם דברים כאלה לא קורים לעתים קרובות? זה אכן לא אותו הדבר!" ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2016“)

בבריטניה נכנסתי מהר לשיגרה. קמתי ב-4 לפנות בוקר לשלוח מחשבות נכונות, לעשות את התרגילים וללמוד את הפא, וזה אִפשר לי להיות חופשיה לבלות את היום עם משפחתי. זה עבד באופן מושלם. במהלך השבוע של הלוויה של סבתי, לימוד הפא שלי היה יותר משמעותי מתמיד, עם קטעים שקפצו מול עיני כל הזמן. זה היה כמו לקרוא את ״ג׳ואן פאלון״ מחדש. ביום של הלוויה קראתי את ההרצאה השנייה ולכל קטע הייתה משמעות חדשה שמעולם לא ראיתי קודם לכן.

המאסטר אמר:

"מרמה גבוהה אנחנו מגלים שכשאדם מת היוּאֶן-שֶן שלו לא נעלם. מדוע היואן-שן לא נעלם? למעשה אנחנו רואים שאחרי שהאדם מת הגופה שלו שמונחת בחדר המתים אינה אלא תאים אנושיים בממד הזה שלנו. בממד הזה רקמות תאים שונות של האיברים הפנימיים וכל התאים של כל גוף האדם נושלים, בזמן שבממדים האחרים הגופים העשויים מחלקיקים מיקרוסקופיים יותר מאשר המולקולות, האטומים, הפרוטונים וכדומה, אינם מתים כלל וכלל. הם קיימים בממדים אחרים ועדיין חיים בממדים מיקרוסקופיים." ("ג'ואן פאלון“)

במהלך כל היום דיברתי עם בני משפחה שאתם לא דיברתי זמן רב, ואני זוכרת שאפילו בנקודה מסוימת דיברתי עם גיסי על העקרונות של פאלון דאפא – אמת, חמלה וסובלנות. עיניו ניצתו כאשר סיפרתי לו.

מצאתי שלטפח בזמן שאני עוברת את הניסיון הזה העניק לי תובנות חדשות לגבי התמודדות יותר רציונלית ולגבי היכולת לקחת צעד לאחור ולראות דברים מנקודת מבט של מטפחת. הרגשתי גם עד כמה המושגים שלנו שאנחנו מייצרים יכולים להיות חזקים לפעמים.

כשחזרתי חודש מאוחר יותר בפעם השנייה לבריטניה, לחופשת חג המולד, החששות שהיו לי בפעם הראשונה כבר לא היו שם. נכנסתי במהירות לשגרת הבוקר שלי והכול היה בסדר, עד לפני טיסתי חזרה.

[אספר בסוגריים שהוריי הגיעו לארה"ב שנה קודם לכן לביקור חטוף. הצגתי בפניהם את קהילת הפאלון דאפא המקומית, ונראה שזה ממש נגע בהם. הם אפילו תמכו בי כשהשתתפתי במצעד. אמי אפילו נראתה להוטה ללמוד את התרגול, למרות שבעבר ניסיונותיה לא צלחו. הייתי מופתעת לגלות שהיא עדיין עושה את התרגילים מדי שבוע וגם קוראת. בזמן הזה נערך הקידום של שן יון והצלחתי לעזור לזמן קצר בחלוקת פליירים מחוץ לתיאטראות גדולים בלונדון. הפעילות תואמה היטב כל כך, שאחד ממנהלי התיאטראות אמר לנו כי ״מגיעה לנו מדליה״ על עבודתנו. למרות שבמשך מספר שנים היה קשה אפילו למצוא אולם בלונדון שיציג את השן יון, השנה כל עשרת המופעים נמכרו מראש. קניתי כרטיסים להוריי, והם ראו את המופע ונהנו ממנו].

בלילה שלפני הטיסה שלי מבריטניה חזרה לארה"ב, בני משפחתי זרקו לי שוב ושוב רמזים, ושאלו אם אני שמחה לחזור לארה"ב, וכמה שהותי איתם הייתה נהדרת. הפרידה הייתה רגשנית ועזבתי עם רגשות מנקרים בלבי. אני זוכרת הרגשה מוזרה ביותר כשישבתי במטוס בתחושה עגומה: בנקודה מסוימת כשטסנו מעל לאוקיינוס האטלנטי משהו השתנה במוחי ולפתע העצבות נעלמה. אז נזכרתי בשביל מה אני פה: לעזור למאסטר להציל ישויות חיות.

התמודדות עם שליליות

הגעתי לאחרונה לתובנה לגבי התמודדות עם מחשבות שליליות. הן כולן מסביבנו כל הזמן ועלינו להיות נחושים ולהישאר ישרים. בכל פעם שמשהו מטריד אותנו, או שדברים לא הולכים לפי התכניות שלנו – אלו הם כולם תכנונים מושלמים שהמאסטר ארגן כדי לעזור לנו להשתפר. כשניפטר מההחזקות שלנו נהפוך לקלים יותר ונוכל לראות את התמונה הגדולה.

כשהיו לי מחשבות שליליות, לעתים היה עליי להזכיר לעצמי כל פעם ללא הרף מאיפה הן הגיעו. זה מזכיר לי שפעם עשיתי את התרגילים בראש שקט כשלפתע ראשי החל לזמזם עם מחשבות שליליות על אנשים ותרחישים שונים. התחלתי לשאול את עצמי מהיכן הגיעו המחשבות הללו. זה היה כאילו שהם הגיעו משום מקום. אז תפסתי את המחשבה "על חם" כשהיא מנסה להיכנס למוחי, כאילו היא נשתלה שם על ידי מישהו אחר, כאילו מנפנפים אותה מולי בניסיון להיתלות בהחזקות שלי כדי שאתפוצץ בתגובה. הבנתי אז שהמחשבות השליליות האלו שיש לנו הן לעתים קרובות בכלל לא שלנו. המאסטר אמר:

"..אם אתה באמת שומע קולות כלשהם, אם ישנם מסרים במחשבתך, או אם מחשבות מסוימות מפריעות לך, אז עליך להיפטר מהם. אם הם חזקים, אז אתה יכול להתייחס אליהם כאל צד שלישי, או כאל מחשבות של אחרים שאין להן קשר אליך. מדוע עליי להצביע לך על זה באופן הזה? משום שכל הדברים שלך נתונים לשליטתך. הידיים, הרגליים, האצבעות והפה שלך יכולים לנוע בכל אופן שבו אתה רוצה שהם ינועו. מדוע זה כך? משום שהם שלך. כשאתה רוצה להגיע לדינג, המחשבות לא נרגעות; ככל שאתה רוצה שהן יירגעו, כך הן נעשות יותר חסרות מנוחה. האם המחשבות האלה הן אתה? האם תכיר בהן כמי שאתה? הן קארמה ומושגים שצברת במהלך חייך. זאת הסיבה שעליך להתייחס אליהם כאל צד שלישי:" ("הרצאה בוועידה הראשונה בצפון-אמריקה" 1998)

גיליתי את האנלוגיה הזו שכולנו תאים באותו גוף, כל אחד מאיתנו תא עצמאי משל עצמו. כאשר זה נוגע לעניינים של הישגים, אנחנו רק תא, אבל כאשר זה נוגע לכל הגוף, ביחד אנחנו יוצרים את המכונה המדהימה והנושמת הזאת, עם היכולות העצומות. אבל אם אחד מהתאים האלה הופך להיות עוין לתא אחר, זוהי האנלוגיה הבסיסית לסרטן שנוצר באותו גוף.

עלינו לבדוק את עצמנו ללא הרף, להיות על המשמר מול קונפליקטים, להכיר בכך שאותן ההחזקות שאנו רואים באחרים קיימות גם בתוכנו, ולהאמין במאסטר מתוך הבנה שדבר לא קורה במקרה והכל מתוכנן.

המאסטר אמר:

"לגבי מצבים כאלו אני לעתים קרובות אומר לכם: כאשר לשני אנשים יש קונפליקט, שניהם צריכים לחפש את הסיבות בתוך עצמם כשהם שואלים: "איזו בעיה יש לי כאן?" כל אחד צריך לחפש את הבעיה שלו. אם אדם שלישי עֵֵד לקונפליקט שבין השניים, אז הייתי אומר שזה לא מקרי שהאדם השלישי רואה אותו, וגם הוא צריך לחשוב על זה: "מדוע ראיתי את הקונפליקט שלהם? האם זה משום שיש לי עדיין החסרות מסוימות?"' ("הוראת הפא בוועידת הפא של מערב ארה"ב" 1999)

לטפח כמו בהתחלה

פעם ישבתי במדיטציה כאשר המשפט של המאסטר

"טפח כמו בהתחלה…" ("הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013“)

נכנס לראשי. במשך ימים לאחר מכן חשבתי על המשפט הזה, החזקתי את המשפט הזה קרוב אלי, ותהיתי: ״לטפח כמו בהתחלה״, מה זה בעצם אומר לטפח כמו בהתחלה?"

ואז בוקר אחד בזמן המדיטציה נכנס המשפט הזה שוב לראשי. בזמן שהרהרתי בכך ראיתי פתאום את החיזיון הזה:

הייתי עם המאסטר וירדתי עמו לשלושת העולמות כדי לעזור לו בתיקון הפא ובהצלת ישויות חיות… זה היה הלב שפעם היה לי! לפתע המוסיקה של המדיטציה הפכה להיות חזקה מאד, כמו בפסקול של סרט.

ואז ראיתי את עצמי במסע לצדו של המאסטר, תקופת חיים אחר תקופת חיים עד לפסגתה של המשימה המהוללת שלנו היום. ראיתי שכולנו רק שחקנים על במה ושכל הקוסמוס מתבונן, כשכל הישויות יושבות על קצה המושבים שלהן בציפייה למהלך הבא שלנו.

המאסטר אמר:

"...שאף על פי שתלמידי הדאפא הם מטפחים, מבחינת ההופעה קשה להבחין ביניהם לבין אנשים רגילים. זה בעיקר כך כשמטפחים בין אנשים רגילים, ואפילו עוד יותר כך כשמטפחים בסביבה מסובכת שכזאת. אז זה קשה למטפחים. אני זוכר שכשרק קיבלתם את הפא, ברגע שראיתם את הפא הזה – בעיקר אלה שבשתי הקטגוריות הראשונות מבין השלוש שדיברתי עליהן בעבר – באמת הייתה לכם שמחה עצומה בלב! כמה נפלא! סוף סוף מצאתי! האם עשרות אלפי שנות ההתגלגלות וההמתנה לא היו בדיוק בשביל זה? בזמן ההוא, התחושה ממעמקי ישותכם גרמה לכם להיות מסוגלים להניח כל החזקה אנושית ולהיות נחושים לטפח את עצמכם היטב. ההתרגשות הזאת יכלה לגרום לכם להתקדם במרץ. אבל עם חלוף הזמן, התחושה הזאת אבדה בהדרגה. עצלנות אנושית וכל מיני מושגים אנושיים, ומגוון של דברים מבולגנים שלמולכם בחברה גרמו לפיתוי ולהפרעה עבורכם. לכן, יש אמרה: "טפח כמו בהתחלה, ובוודאי תשיג את השלמות המלאה." ("הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013)

תודה לכך, מאסטר. תודה לכם, מתרגלים עמיתים. אנא ציינו בחמלה כל דבר שאינו ראוי בשיתוף שלי.