סיפור הטיפוח של בודהא מִילֵה-רִיפּה (חלק תשיעי)

(Minghui.org)

לאורך ההיסטוריה, ההימלאיה היה אזור שהרבה מטפחים שכנו בו. האנשים שם חיים בפשטות ובצניעות, וכולם רוקדים ושרים. הם גם נותנים כבוד רב לפא הבודהא. לפני כמעט כמילניום, היה מטפח באזור זה בשם מִילֵה-רִיפָּה. כשהמוני בודהות ובודהיסטוות עברו תקופות חיים רבות ופורענויות רבות לפני שטיפחו עד הגשמת "סטטוס הפרי" שלהם, מִילֵה-רִיפּה השיג מוסריות אדירה בכמות דומה תוך תקופת חיים אחת בלבד. מאוחר יותר הוא נודע כמייסד הפלג הלבן של הבודהיזם הטיבטי.

חלק ראשון חלק שני חלק שלישי חלק רביעי חלק חמישי  חלק שישי  חלק שביעי חלק שמיני

"שנה נוספת חלפה, וכל בגדיי ממש התבלו. אפילו מעיל העור שהדודה נתנה לי תמורת מכירת האדמה היה כמו עור של גוויה. חשבתי לתפור אותם יחד לכרית, אך אז חשבתי שחיים אנושיים הם ארעיים ובלתי צפויים. אפשרי אפילו שאמות הלילה, אז עדיף שאנצל את זמני בתרגול מדיטציה. אז שמתי את הבגדים הבלויים מתחתיי, כיסיתי את פלג גופי התחתון במשהו אקראי ועטפתי את פלג גופי העליון בחתיכה מרופטת של שק קמח השעורה הקלויה, וכיסיתי את החלקים החיוניים של גופי בחתיכה של אריג מרופט. אך האריג היה מרופט וישן מדי ואי אפשר היה להשתמש בו. חשבתי שאוכל להטליא אותו אך לא היו לי מחט או חוט. לבסוף הכנתי חבל מצמח ברכדי לקשור את שלושת הדברים האלו יחד, וקשרתי אותם סביב פלג גופי העליון ומותניי. גם פלג גופי התחתון כוסה קצת. כך הצלחתי להמשיך להישאר שם. השתמשתי במעיל העור ושטיח מהוה כדי להתמודד במשך הלילה. המשכתי למדוט כל יום, ועוד שנה חלפה כך.

"יום אחד שמעתי רעש וראיתי הרבה אנשים באים לכיוון המערה. הם הסתכלו בתוך המערה, ובראותם ערימה ירוקה של צורה אנושית הם נבהלו וצרחו: 'רוח רפאים! רוח רפאים! הם הסתובבו וברחו מבלי להביט לאחור. האנשים שהיו מאחוריהם לא האמינו להם ואמרו: 'איך יכולה רוח רפאים להופיע באור יום? האם ראיתם בבירור? בואו נעיף מבט'. הם התקרבו, הסתכלו בפנים ונבהלו גם הם. אמרתי להם: 'אני לא רוח רפאים. אני מתרגל שעושה מדיטציה במערה הזאת'. אחר כך סיפרתי להם את סיפורי בפרטי פרטים.

"בהתחלה הם לא האמינו לי. לאחר שבדקו ביסודיות את המערה ולא מצאו דבר מלבד סרפד, הם האמינו לי ונתנו לי הרבה קמח שעורה קלויה ובשר. הם אמרו לי: 'אנחנו ממש מעריצים מטפחים כמוך. בבקשה עזור לנשמות של החיות שהרגנו למצוא שלווה וסלק את הקארמה החוטאת שלנו'. הם עשו לי קאו טאו בכבוד רב ועזבו.

"זו הייתה הפעם הראשונה בכל השנים האלה שקיבלתי מזון שהוכן בידי אדם ושמחתי מאוד. בישלתי את הבשר ואכלתי אותו, וגופי מיד חש בנוח. בריאותי השתפרה, חוכמתי גדלה, והבנתי את הדהרמה העמיקה והתרחבה. אושר הרֵיקוּת שחשתי גם היה שונה מאשר קודם. חשבתי: 'אם מישהו יכול לספק קערת אוכל למטפח אמיתי, הערך והמוסריות גדולים הרבה יותר מאשר לספק כמות גדולה של אוצר או כסף למאסטרים שחיים כמו נסיכים בעולם הארצי. אנשים רבים עוזרים לעשירים ללא צורך, כאשר רק כמה תומכים בעניים הזקוקים לזה באמת. כמה חבל!'

"אכלתי את הקמח והבשר בחסכנות רבה. הזמן עבר ושארית הבשר התמלאה בתולעים. עמדתי להוציא את התולעים כדי לאכול את הבשר. אך ככל שחשבתי על זה, הבנתי שזה נגד כללי הבודהיסטווה, כי אדם לא צריך להתייחס למזון של תולעים כאל שלו. אז המשכתי לאכול סרפדים.

"לילה אחד הגיע גנב בחיפוש אחר המזון והרכוש שלי. כשראיתי אותו מתגנב לתוך המערה וממשש סביב בכל מקום, לא יכולתי שלא לצחוק ואמרתי: 'היי, ידידי, איני יכול למצוא כאן דבר גם במשך היום. איך אתה מצפה למצוא משהו בלילה?' הגנב חשב על זה וצחק יחד איתי. הוא היה נבוך מאוד וחמק בשקט החוצה.

"עוד שנה חלפה. ציידים מכפר הולדתי בקיאנגאצה לא צדו דבר והגיעו לפתח מערתי. הם ראו אותי יושב שם כמו שלד, מכורבל לערימה מצומקת ירוקה ועטוף בשלוש חתיכות אריג. רועדים מפחד ומצומררים, הם משכו בקשתותיהם לעברי ושאלו בקולות רועדים: 'האם אתה בן אנוש, רוח רפאים, חיה או צל? בכל אופן, אתה נראה כמו רוח רפאים!'

"השתעלתי ועניתי: 'אני בן אנוש, לא רוח רפאים'.

"הם שמעו את קולי, ואיש אחד הכיר אותי ושאל: 'האין אתה טוֹפָּגָה?'

"'כן, אני טוֹפָּגָה'.

"'אה, תוכל לתת לנו אוכל? צדנו במשך כל היום ולא תפסנו דבר. אם תוכל להלוות לנו משהו עכשיו, נחזיר לך יותר אחר כך'.

"אמרתי: 'למרבה הצער אין לי שום דבר לתת לכם לאכול'.

"'הו, זה בסדר. פשוט תן לנו את מה שאתה אוכל'.''יש לי כאן רק סרפד. בבקשה הכינו מדורה כדי לבשל אותו'.

"לשמע דבריי הם הבעירו מדורה לבשל את הסרפד. 'אנחנו צריכים להוסיף לזה קצת חמאה', הם אמרו.

"'הלוואי והייתה לי חמאה, אך היא נגמרה לי לפני כמה שנים. בכל מקרה יש שמן בסרפד עצמו'.

"'אז תוכל בבקשה לתת לנו קצת תבלינים?'

"'לא השתמשתי בתבלינים כבר שנים רבות. לסרפד יש טעם'.

"הציידים אמרו: 'אז לפחות תן לנו קצת מלח'.

"השבתי: 'הייתי נותן לכם לו היה לי. חייתי ללא מלח במשך שנים רבות. יש מלח בסרפד'.

"הציידים אמרו לי: 'מה שאתה לובש ומה שאתה אוכל אינו הגיוני. אלו לא חיים של בן אדם. גם אם היית משרת של מישהו, לפחות היה לך מספיק מזון ובגדים חמים ללבוש. אח! אח! בעולם הזה אי אפשר למצוא אף אחד שהוא יותר מסכן ומעורר רחמים ממך'.

"אמרתי: 'בבקשה אל תגידו את זה. אני בר המזל ביותר והאדם הטוב ביותר בכל ההמון. פגשתי את מאסטר מָארְפָּה המתרגם הגדול ולמדתי פסוקים כדי להגיע להיות בודהא בתקופת חיים אחת. אני חי בהר המרוחק הזה, נוטש מחשבות של ערגה לחיים האלו ומתרגל מדיטציה כדי להגיע לסמדהי. מוניטין, תהילה, כבוד, לבוש, מזון, כסף או נכסים – דבר מזה לא מסוגל להטריד את לבי. זה בגלל שכבר הכנעתי את כל העניינים הארציים. אי אפשר לתאר אף אחד בעולם הזה כאיש טוב באמת יותר ממני. כולכם חיים בארץ בה דהרמת הבודהא משגשגת, אך אתם לא מעוניינים אפילו להקשיב לדהרמה, שלא לדבר על לתרגל אותה. אתם מבלים את תקופת חייכם הזו עסוקים בביצוע פשעים ועשיית רשע, לא מודאגים מכמה עמוק הוא הגיהינום וכמה זמן תישארו שם. בעולם הזה, אנשים כמוכם הם המסכנים ומעוררי הרחמים ביותר! בלבי אני תמיד בטוח ומאושר. עכשיו תנו לי לשיר לכם שיר על האושר שבטיפוח!'

"הם כולם הסתקרנו והקשיבו לשירי בקשב רב:

'מאסטר מָארְפָּה הרחום והיקר, אני מקדיש את כל חיי להיגאל על ידך; ממִילֵה, יוגי החי כאן במערת דראקאר טאסו.

'לשָחֵר אחר הבודהי שאין גבוה ממנו, אני מוותר על חיי ועל לבוש ומזון; השטיחון הדק שתחתיי נותן אושר, מעיל הכותנה שעליי הוא אושר.

'חגורת המדיטציה שסביבי היא אושר, ללא רעב או קור, הגוף האשלייתי שרוי באושר;

ההפוגה ממחשבות אשלייתיות היא אושר, חופשי מאי-נוחות פירושו אושר.

'פה ושם זה אושר, בשבילי כל דבר הוא אושר; בסיס נחות רחוק מהדהרמה, אני עושה זאת כדי להועיל לעצמי ולאחרים.

'טיפוח הוא האושר המוחלט, רחמיכם עליי מגוחכים; השמש כבר שקעה במערב, זה הזמן לג'נטלמנים למהר הביתה.

'איני יודע מתי חיי יסתיימו, אין זמן לשיחה בטלה; אני כאן כדי להגיע לשלמות ולהיות בודהא, להישאר במערה לבדי זהו מזלי הטוב'.

"בשומעם את דבריי, הציידים אמרו: ' יש לך באמת קול נהדר! ייתכן שהאושר הזה שהזכרת הוא אמיתי, אך הוא אינו משהו שאנחנו יכולים להשיג. להתראות!' והם ירדו מההר.

"בכל שנה התקיים בכפר הולדתי בקיאנגאצה פסטיבל גדול לחגוג את השלמת פסלי הבודהא העשויים מחמר. במשך ההתאספות בשנה הזאת כל הציידים האלו שרו את שירי על האושר שבטיפוח. כולם הללו את השיר ואמרו שהוא באמת טוב. אחותי פֶּטָה גם הלכה לשם לקבץ נדבות. כששמעה את מילות השיר היא אמרה: "בטוח שהשיר הזה נכתב על ידי בודהא!'

"צייד אחד צחק ואמר: 'חה! חה! איני יודע אם זה בא מבודהא או מישות חיה. אך אחיך טוֹפָּגָה, העור-ועצמות הזה, שר אותו על סף רעב למוות!'

"פֶּטָה ענתה: 'אבי ואמי מתו מוקדם מאוד וכל קרובינו וחברינו הפכו לאויבים שלנו. את אחי אין למצוא, ואני נותרתי עם גורל מר של קבצנית ואתה עדיין לועג לי. איך אתה יכול להיות אכזרי כל כך?' והיא החלה להתייפח. דְזֶה-סֶה הייתה גם היא בפסטיבל. בראותה את פֶּטָה מתייפחת היא אמרה: 'בבקשה אל תבכי, בבקשה אל תבכי. יכול להיות שהשיר הזה הגיע מאחיך. ראיתי אותו לפני כמה שנים. מה דעתך שנלך למערת דראקאר טאסו ונבדוק? נגלה אם זה היה הוא. אני יכולה לבוא איתך'.

"פֶּטָה הסכימה. מהנדבות שקיבלה מלאמות, היא לקחה בקבוק יין וקצת קמח שעורה קלויה ובאה למערת דראקאר טאסו.

"פֶּטָה הגיעה לפתח המערה והסתכלה פנימה. היא ראתה אותי יושב שם עם עיניים שקועות כמו שני חורים ועצמות גופי מזדקרות אחת אחת כהרים. לא היו לי שרירים ועורי כמעט ונפרד מעצמותיי. שערי היה ארוך ומבולגן ונפל על גבי, ונקבוביות עורי היו כולן ירוקות. ידיי וכפות רגליי היו יבשות וצמוקות כעומדות להתבקע. פֶּטָה חשבה שאני רוח רפאים ופחדה, וכמעט עמדה לברוח. אך היא נזכרה במילים: 'אחיך טוֹפָּגָה, העור-ועצמות הזה... על סף רעב למוות'. אז היא שאלה בספקנות: 'אתה בן אנוש או רוח רפאים?'

"'אני מִילֵה טוֹפָּגָה!'

"אחותי הכירה את קולי ומיהרה להיכנס ולחבק אותי וקראה: 'אחי! אחי!' והתעלפה מיד.

"בראותי שזאת אחותי פֶּטָה, רגשות מעורבים של צער ושמחה עלו בי. לקח לי זמן רב להעיר אותה. היא כיסתה את פניה בכפות ידיה ובכתה: 'אמא התגעגעה אליך כל כך שהיא מתה. אף אחד בכפר לא היה מוכן לעזור לי. הסבל היה רב מדי והייתי צריכה לשוטט ולקבץ נדבות. תמיד חשבתי: אחי חי או מת? אם הוא חי, בטח יש לו חיים מאושרים. מי חשב שתגיע לכדי כך? היש מישהו בעולם הזה טרגי יותר מאיתנו, אח ואחות?' כשקראה בשמותיהם של אבא ואמא היא בכתה בקול, חובטת בחזה ורוקעת ברגליה בקינה.

"ניסיתי ככל יכולתי לנחמה אך זה לא עבד. שרתי בעצב שיר נחמה לאחות פֶּטָה.

"פֶּטָה אמרה: 'אם כך, מה שאתה עושה הוא נפלא אך אינני בטוחה שאני מאמינה בזה. אם מה שאתה אומר הוא אמת, מדוע מתרגלי דהרמה אחרים אינם כמוך? גם אם הם אינם לגמרי כמוך, לפחות צריך להיות דמיון מסוים. אף פעם אפילו לא שמעתי על סוג תרגול כזה כמו שאתה עושה'. בשעה שאמרה זאת היא נתנה לי את היין והמזון. לאחר שאכלתי הרגשתי מיד חוכמה ובהירות. באותו לילה התרגול שלי השתפר פלאים.

"למחרת בבוקר אחרי שפֶּטָה עזבה, חוויתי בגופי ובמחשבתי אושר חסר תקדים יחד עם כאב חד. כל מיני שינויים טובים ורעים ואותות טובים ורעים עלו במחשבתי. אף שתרגלתי חזק התבוננות צלולה, זה לא עזר. מספר ימים לאחר מכן דְזֶה-סֶה הביאה הרבה חמאה בשלה, בשר משומר וכד יין טוב. היא באה עם פֶּטָה בדיוק כשיצאתי החוצה להביא מים. כשחזרתי, כיוון שכמעט ולא היה עליי כל לבוש – רק גוף עירום ירקרק – הן נבוכו לראות אותי. הן הסבו ראשיהן ועמדו בחוץ והחלו לבכות.

"לאחר שנכנסתי והתיישבתי הן נתנו לי קמח שעורה, חמאה, יין ובשר.

"פֶּטָה אמרה לי: 'אחי, בשום קנה מידה אינך נראה אנושי. מה דעתך לצאת ולהשיג קצת אוכל אנושי? ואני אנסה למצוא כמה בגדים שתוכל ללבוש'.

"דְזֶה-סֶה הוסיפה: 'לא משנה מה, עליך להשיג קצת מזון. גם אני אחשוב על דרך להשיג כמה בגדים בשבילך'.

"אמרתי: 'איני יודע מתי אמות. לצאת לקבץ נדבות זהו רק בזבוז זמן וזה חסר משמעות. גם אם אמות מקור או מרעב, אאבד את חיי למען הדהרמה ולא אתחרט. אדם יכול לוותר על התרגול, למהר להשיג לבוש ומזון ולעבוד קשה כדי לצבור הון. אולי אדם יאכל טוב, יתלבש היטב ויהנה מסעודות ומשקאות עם קרובים וידידים. אדם אולי יבלה את חייו בשירה ופטפוטים על נושאים אקראיים, צוחק ומתבדח על קיומו הדל של אחר. סגנון חיים זה הוא בזבוז של חיי אנוש יקרי ערך ואני מתנגד לזה לחלוטין. אז אינכן צריכות לחפש לי בגדים ולא אצא לבקש נדבות. ושכל אחד מאיתנו ידאג לעצמו או לעצמה!'

"פֶּטָה השיבה: 'למעשה זה כאילו אתה מחפש לסבול. אינני מבינה איך תהיה שבע רצון. נראה כאילו שאין לך אף דרך אחרת לענות את עצמך ולגרום לעצמךֱ סבל!'

"אמרתי: 'זה לא עניין גדול. שלושת התחומים הנמוכים הם סבל אמיתי. אך ישויות חיות מבצעות עוולות בקלות. אלו המביאים על עצמם סבל שכזה הם באמת רבים מלהזכיר. אני כבר די שבע רצון ממצבי הנוכחי'. ואז שרתי לשתיהן שיר על שביעות רצון.

"דְזֶה-סֶה שמעה את שירי והתרשמה ממנו מאוד ואמרה: 'מה שאמרת קודם זה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו. זה באמת ראוי להערצה!'

"פֶּטָה השיבה: 'לא משנה מה אחי אומר, לבי ממש לא יכול לשאת שאין לו לבוש או מזון. אעשה ככל יכולתי להשיג לך חתיכת בגד. אתה אומר שלא תלך לחפש אוכל או בגדים בגלל התרגול שלך, ושלא תהיה לך חרטה גם אם תמות. אך לפני שתמות, אני עדיין צריכה לחשוב על דרך להשיג לך בגדים ומזון.'

"אחר כך שתיהן עזבו יחד.

"לאחר שאכלתי את האוכל הטוב, העוקץ של סבל ואושר, וההפרעה ממחשבות החמירו עוד ועוד. למעשה אחר כך לא יכולתי להמשיך לתרגל. פתחתי את מכתבו של המאסטר וקראתי אותו. היו בו כל מיני פסוקים לגבי איך לסלק מכשולים ולהגביר את התועלת, וגם איך להפוך טעות למשהו ערכי ומוסרי. המאסטר הזכיר לי במיוחד שעליי לאכול אוכל טוב עכשיו. העבודה הקשה שלי בתרגול בלתי פוסק גרמה לגורמים החיוניים של הגוף הפיזי (אדמה, מים, אש ואוויר, הידועים גם כ'ארבעת האלמנטים הגדולים') להצטבר יחד בתעלות האנרגיה שלי. מכיוון שהמזון שלי היה ירוד מדי, לא הייתה לי האנרגיה לפרק אותם.

"אז שתיתי קצת מהיין של פֶּטָה ואכלתי את האוכל שדְזֶה-סֶה הביאה. עקבתי אחר ההוראות במכתב ועבדתי קשה בתרגול מחשבה, אנרגיה והדמיה חזותית. תעלות האנרגיה הקטנות נפתחו וכך גם תעלת האנרגיה המרכזית הקרובה לטבור. עלתה בי תחושה חסרת-תקדים של אושר מבורך, צלילות וריקות ממושגים. התחום היה מעֶבר לכל תיאור. ההבנה והתפיסה הברורות לגבי ערכיות ומוסריות היו מוצקות ומעמיקות, והן יכלו להפוך טעות לערך ולמוסריות. הגעתי להבנה ברורה שלכל הדהרמה, כולל גלגול הנשמות ונירוואנה, יש יחסים קארמתיים. מעשים רעים מביאים לגלגולי נשמות, בשעה שטוב לב ושחרור מביאים לנירוואנה. ערכיות ומוסריות ברורות מתחילות בתרגול קשה ופעולות נאותות, והן מסתייעות על ידי מזון ופסוקים מתקדמים. הם מתמזגים כשההזדמנויות בשלות להשיג את השלמות. כך השגתי ביטחון חזק בנוחות של המנטרהיאנה. גם ידעתי לעומק שהערכיות והמוסריות של פֶּטָה ודְזֶה-סֶה שסיפקו את המזון הן בלתי ניתנות לשיעור. כדי לגמול להן על חסדן, נדרתי נדר מיוחד של התמסרות לבודהי.

"המשכתי לעבוד קשה בתרגול הטיפוח ובהדרגה מצאתי את עצמי מסוגל לשנות את גופי לפי רצוני במשך היום. יכולתי גם להמריא לאוויר ולהציג כל מיני יכולות על טבעיות. בחלומות בלילה יכולתי להגיע לראש העולם ולנפץ הרים. אחרי שהפכתי עצמי למאות גופים ששינו צורה יכולתי ללכת לארצות הטהורות של הבודהות כדי להאזין לדהרמה או לתת הרצאות לאין ספור ישויות חיות. גופי יכול היה להיכנס ולצאת ממים וגם מאש, יחד עם כל מיני שינויי צורה על טבעיים שמעבר לכל דמיון. עם שמחה גדולה בלבי ניסיתי אותם בשעה שהמשכתי לתרגל. מיד לאחר מכן יכולתי לעוף באופן חופשי. עפתי לראש הר כדי למדוט בהתבוננות צלולה, ושם הפקתי חום 'טוּמוֹ' חסר תקדים.

"כשעפתי חזרה לדראקאר טאסו, עברתי מעל כפר קטן וראיתי אב ובנו חורשים בשדה. האב, מאותה כנופיית נבלים של דודי, עדר, בשעה שהבן חרש עם יאק. הבן הרים מבטו וראה אותי עף בשמים. הוא קרא מיד: 'אבא, תראה! מישהו עף בשמים!' הוא שכח מהחרישה והמשיך להסתכל איך אני עף. אביו ענה: 'אח! זה לא שווה מבט. לנִיאָנְגְצָה קָארְגְייֶן מקיאנגאצה היה בן שד. הוא רעב אך לא מת מרעב. אנשים קוראים לו 'מִילֵה השד'. אני חושב שזה הוא. אל תיתן לצל שלו לכסות אותך ותמשיך לחרוש'. כדי להתחמק מהצל שלי הברנש הזקן התחמק לכל עבר. הבן אמר: 'זה משעשע כל כך לראות איש חי עף! אילו יכולתי לעוף, גם אם הייתי נופל ושובר את רגליי עדיין הייתי רוצה לעשות זאת'. כך הוא הפסיק לחרוש את השדה ורק בהה בי בשמים.

"בזמן זה כבר הייתה לי המחשבה שכבר יש לי היכולת לעשות דברים לתועלת הישויות החיות, אז עליי להפיץ את הדהרמה לאנשים. אך אלוהות התגשמה בפניי ואמרה לי: 'ללכת אחר הוראת המאסטר לטפח במשך כל חייך הוא הדבר הנכון לעשות. אין שום דבר אחר בעולם הזה שיפיץ את הדהרמה טוב יותר ויועיל לישויות החיות מאשר שתתרגל את הדהרמה'. הבנתי שעל ידי בילוי כל חיי בתרגול, אוכל לשרת כדוגמה למתרגלים בעתיד. זה יציע תועלת רבה לישויות החיות וללימוד שיטות בעתיד. אז החלטתי להמשיך למדוט בהרים.

"אחר כך חשבתי: 'חייתי כאן שנים רבות. בהדרגה יותר אנשים ידעו עליי. הילד הזה ראה אותי עף היום, ואני חושש שעוד אנשים יתחילו לבוא לכאן. אם אמשיך להישאר כאן, בטח אפול חזרה לשמונת העניינים הארציים. נוכח פיתוי משדים, תהילה ומוניטין, קרוב לוודאי שלא אצליח בסוף. עדיף ללכת לתרגל בצ'וּבָּר, מקום קדוש שהמאסטר ניבא'. לקחתי את כד החמר לבישול הסרפד ועזבתי את דראקאר טאסו.

"בעקבות התרגול בתנאים סגפניים במשך זמן רב, הייתי חלש פיזית. הבגדים הסמרטוטיים שלבשתי נשרכו על האדמה וזה גרם לי למעוד ונפלתי בצד הדרך. החבל נקרע והכד נפל ונשבר. חבילה של סרפד טרי וירוק שהייתה בכד התפזרה על האדמה. בראותי זאת חשבתי על עיקרון הארעיות והייתה בי נחישות חזקה אף יותר לעזוב את העולם הארצי הזה. בגב צלע הגבעה פגשתי צייד שאכל משהו. הוא צעד לעברי. כשראה אותי מחזיק את שברי הכד, הוא שאל: 'כד החמר כבר שבור. למה אתה עדיין סוחב אותו? גופך רזה כל כך וירקרק. מה קרה?'

"סיפרתי לו בקיצור על מסע הטיפוח שלי והוא השיב: 'זה מדהים! מה דעתך לעלות לגבעה ולסעוד איתנו?' הלכתי איתו במעלה הגבעה למקום בו ישבו כמה ציידים. אחד מהם אמר: 'היי, ידידי. ראיתי שיש לך עיניים יפות. אם היית משתמש בשיטות התרגול הסגפניות שלך על משהו בתוך החברה, בטוח שהיית רוכב על סוס משובח שנראה כמו אריה והיה לך המקנה הטוב ביותר ומשרתים. בשעה שהיית נהנה מעושר גדול אף אחד לא היה מעז לנצל אותך והיית חי בנוחיות גדולה. או, לפחות, היית יכול לעשות כמה עסקים כדי לתמוך בעצמך ולחיות חיים נוחים. גם אם מזלך הרע ממשיך והיית צריך להישאר עם מישהו כמשרת שלו, היו לך מספיק אוכל ובגדים חמים. זה היה הרבה יותר טוב ממה שיש לך עכשיו. אולי קודם לכן לא ידעת מה לעשות, אך אם תעקוב אחר עצתי מעתה ואילך, בטוח שזה יהיה טוב בשבילך'.

"זקן אחר המשיך: 'קדימה! תפסיק! אל תדבר שטויות. הוא נראה כמו מטפח אמיתי ולא יקשיב לאנשים ארציים כמונו. תפסיק לקשקש. היי אדוני, קולך יפה מאוד. תוכל בבקשה לשיר לנו שיר?'

"אמרתי: 'תסתכלו עליי, אתם חושבים שאני המסכן ביותר. אך בעולם הזה, קרוב לוודאי שלא תוכלו למצוא מישהו מבורך יותר ושיש לו חיים מאושרים יותר ממני'.

"עזבתי את הציידים והלכתי לצ'וּבָּר. לאחר שהגעתי לדינגרי, עצרתי בצד הדרך ושכבתי לנוח קצת. כמה נערות עברו ליד, כולן לבושות מאוד יפה לקראת כינוס דהרמה. בראותן את גופי הכחוש אחת מהן אמרה: 'בואו תראו! איזה איש מעורר רחמים! עלינו לנדור שלא יהיה לנו גוף כזה בגלגולים הבאים שלנו'.

נערה אחרת אמרה: 'איזה איש מסכן! כל מי שרואה אותו נעשה עצוב'.

"הן לא ידעו שחשבתי לעצמי: 'הישויות החיות הבורות האלה מעוררות כל כך רחמים!' לא יכולתי לרסן את תחושת הרחמים החזקה שעלתה בי כלפיהן. נעמדתי ואמרתי: 'היי, אנא אל תדברו כך. ואין שום צורך לרחם עליי. בכנות, גם אם תידרו נדר לקבל גוף אנושי כמו שלי, יהיה קשה להשיג אחד כזה. אתן חושבות שאני מעורר רחמים? אתן מרחמות עליי? תנו לי לומר לכן שהשקפות שגויות הן המעוררות רחמים באמת, ובורות היא המעוררת רחמים באמת'.

"אחת הנערות אמרה לזאת שעמדה לידה: 'זה הוא מִילֵה-רִיפּה! הסתכלנו רק על אחרים ולא הבטנו על עצמנו. אמרנו דברים לא ראויים, אז בואו נבקש את מחילתו ונידור נדר'.

"כך שתיהן עשו לי קאו טאו וביקשו מחילה. הן נתנו לי שבע צדפות כמנחה. שאר הנערות גם כן עשו לי קאו טאו וביקשו ממני ללמדן דהרמה.

"לאחר שהגעתי לדרין, חקרתי בפרוטרוט לגביי הנסיבות בצ'וּבָּר ובקייפּוּק והחלטתי למדוט בקיִיפּוּק ניִימה דזונג (מבצר השמש הנעימה). נשארתי שם כמה חודשים, וההארה שלי השתפרה במהירות. התושבים בדרין נתנו לי לעתים קרובות מזון כמנחה. לא מעט אנשים באו לבקרני מדי פעם. בהדרגה התחלתי להרגיש שזה עלול לעכב את המדיטציה שלי אז חשבתי ללכת למדוט בהר מרוחק כפי שהמאסטר הורה לי קודם לכן.

"באותו זמן פֶּטָה מצאה צמר וארגה חבילת צמר. היא הביאה את זה לדראקאר טאסו, אך אני כבר עזבתי. היא שאלה עליי באזור ומישהו אמר לה: 'היה כאן יוגי שנראה כמו חרק של סרפד והוא התקדם דרומה'. היא ידעה שזה אני והלכה דרומה לחפש אחריי. בדרך נקרה בדרכה כינוס דהרמה של לאמה בארי לוטסאווה. במושב הלאמה היו כמה שכבות של שטיחונים ומטריה גדולה עם סרטי משי צבעוניים שהשתלשלו מעל לראשו, מתנפנפים ברוח. התלמידים הצעירים של הלאמה נשפו בחצוצרות מקונכיות טריטון או היו עסוקים בשתיית יין או תה. הכינוס היה מלא חיים ועמוס משתתפים. בראותה זאת, פֶּטָה חשבה: 'כשאנשים אחרים לומדים דהרמה הם יכולים ליהנות מפסטיבלים כאלו. אך מה שאחי לומד הוא באמת יוצא דופן. מלבד לחפש סבל לעצמו, הוא לא מקבל מזה תועלת כלל. הוא אפילו חשוף ללעג של אחרים, וגם בני משפחתו מתבזים. כשאראה את אחי הפעם, עליי באמת לשוחח איתו ברצינות. בתקווה שהוא יכול להיות תלמיד של הלאמה הזה'.

"פֶּטָה חקרה בכינוס לגביי מקום הימצאי ומישהו אמר לה שאני בקייפּוּק. היא עברה דרך דרין ומצאה אותי בקייפּוּק. ברגע שראתה אותי היא אמרה: 'אחי, הדהרמה שאתה לומד היא כזו שאינה נותנת מזון לאכול ובגד ללבוש. זו ממש בושה ואני מתביישת. בין כל שאר הדברים, אין לך שום דבר לכסות את פלג גופך התחתון. זה נראה ממש מכוער. עכשיו בבקשה קח את אריג הצמר הזה ותכין ממנו סינר!

"'תסתכל על אחרים שלומדים דהרמה. תראה את לאמה בארי שיש לו מושב עם כמה שכבות שטיחונים והוא מכוסה במטריה ענקית. הוא לבוש משי וסאטן ושותה תה ויין. הכינוס משך קהל רעשני ותלמידיו נשפו בקונכיות טריטון ומנחות ללא ספור היו סביב. זה באמת יועיל לישויות החיות, לקרובים ולחברים, וכולם יהיו מרוצים. אז אני חושבת שהוא מתרגל הדהרמה הטוב ביותר בין כל המתרגלים. התוכל לנסות להיות מתלמד שלו? גם אם תהיה הלאמה הצעיר ביותר, תחייה בנוחיות. אחרת, אחי, חשוב על הדהרמה שלך ועל חיי. אני חוששת ששנינו, אח ואחות, לא נחיה לזמן ארוך'. במילים אלה היא החלה להתייפח בקולי קולות.

"אמרתי לפֶּטָה: 'בבקשה אל תגידי זאת שוב. את ואחרים אולי חושבים שזו בושה בשבילי להיות עירום. אך אני חושב שזה הגוף שיש לכל אחד, ולחשוף אותו זה לא מביש. כך הייתי כשהוריי הביאו אותי לעולם הזה, אז מדוע זה מביש? יש אנשים שיודעים שיש פשעים שעלינו להימנע מהם וממשיכים לבצע עוולות ללא בושה ולגרום דאגה להוריהם. הם גונבים נכסים מ'שלושת התכשיטים'. כדי לספק את תשוקותיהם האנוכיות הם משתמשים בכל מיני שיטות להטעות ישויות חיות, לפגוע בעצמם ובאחרים. אלוהויות מתעבות אנשים כמוהם, וסוג התנהלות כזה של אדם הוא באמת מביש. הם חוטאים לא רק בחיים האלו אלא גם בעתיד. בנוסף, את חושבת שהגוף שקיבלנו מהורינו הוא מביש, אך כשהורינו הביאו אותך לעולם הזה, בחזך לא היו שני השדיים הגדולים האלו. מדוע את גם מתביישת בשדיים האלו עכשיו?

"'את חושבת שאני מתרגל בנסיבות סגפניות ללא מזון או לבוש כי איני יכול למצוא אוכל או בגדים. זו טעות. הסיבה שאני מתרגל בדרך זו היא כיוון שראשית, אני מפחד מסבל בשלושת העולמות הנמוכים; שנית, אני מחשיב את גלגול הנשמות מפחיד כמו זריקת אדם חי לתוך בור של אש. הכאוס בעולם הארצי הזה, עם האנשים הנלחמים אחד בשני על תהילה ורווח, וכל שמונת הענייניים הארציים האלו מגעילים אותי. בשבילי, הם מתועבים ומבחילים כמו סירחון המזון שאדם חולה מקיא. כשאני רואה את הדברים האלו, זה כמו לראות את גופות הוריך שנרצחו, ולבי מתמלא בצער לא יתואר. הסיבה השלישית היא שמאסטר מָארְפָּה הורה לי לנטוש את שמונת העניינים הארציים והכאוס, מבלי להתחשב באוכל, לבוש וההערות של האחרים. הוא ביקש ממני לחיות בהר מרוחק ולא מיושב ולנטוש את כל התקוות והמחשבות לגבי החיים האלו, ולהקדיש את עצמי לטיפוח. אז התרגול הסגפני שלי הוא למעשה ללכת בעקבות הוראת המאסטר.

"'כשאני נשמע להוראות המאסטר לתרגול, אני מועיל לא רק לעצמי אלא גם לכל הישויות החיות לתקופה ארוכה. אנחנו חיים בעולם הזה ויכולים למות בכל רגע. במקום להיות מוטרד משמונת העניינים הארציים, אני מעדיף לחפש אחר השחרור המוחלט. באשר להפוך למתלמד של לאמה בארי כפי שציינת, זה ממש מגוחך. אם הייתי רוצה להשיג משהו בחברה הזאת, הייתי טוב לפחות כמו לאמה בארי. בגלל שאני רוצה להגיע להיות בודהא בחיים אלו, בחרתי בתרגול סגפני. פֶּטָה אחותי, את גם צריכה לשכוח משמונת העניינים הארציים וללמוד דהרמה היטב. בואי עם אחיך לטפח בהרים המושלגים. בעתיד, התועלת לשנינו ולישויות החיות תאיר בכל מקום כמו אור השמש'.

"בשמעה את דבריי, היא אמרה: 'שמונת העניינים הארציים שהזכרת הם אושר בעולם האנושי הזה! אנחנו, אח ואחות, לא צריכים לנטוש אותם! אתה יודע בבירור שאינך יכול להשיג את מה שיש ללאמה בארי, אז אתה מעיר בכוונה הרבה הערות גרנדיוזיות כדי להסתיר זאת. אתה רוצה שאקפא בפסגות המושלגות ללא מזון לאכול ובגדים ללבוש? לא אעשה זאת! אינני יודעת לאן אלך בעתיד. אך אחי, בבקשה אל תרוץ סביב כמו צבי מבוהל הנרדף על ידי כלב ציד. מה דעתך פשוט להישאר כאן? תוכל לטפח, ואני אוכל למצוא אותך בקלות. נראה שהאנשים כאן מאמינים בך. אז הדרך הטובה ביותר היא שתחיה כאן לזמן ארוך. או לפחות בבקשה תישאר כאן לכמה ימים וקודם תכין לעצמך סינר מהצמר לכסות את גופך התחתון. אעזוב עכשיו ואחזור עוד כמה ימים'.

"כך הבטחתי לפֶּטָה שאשאר שם לעוד מספר ימים. היא יצאה לקבץ אוכל בדרין.

"אחרי שפֶּטָה עזבה, חתכתי חתיכת אריג צמר לכמה חתיכות. מחתיכה אחת גדולה הכנתי כובע גדול שכיסה את כל ראשי. מחתיכה אחרת הכנתי זוג נעליים. הפכתי את החתיכה השלישית ל-20 נדנים, עשרה לאצבעותיי ועשרה לבהונותיי. הכנתי גם נדן לאיבריי הפרטיים.

"כמה ימים אחר כך פֶּטָה חזרה ושאלה אם תפרתי את הבגדים. אמרתי שזה גמור והראיתי לה את הנדנים.

"היא ראתה אותם וצרחה: 'אחי! אתה למעשה אפילו לא אנושי! אתה חסר בושה! עבדתי קשה כל כך וקבצתי אוכל ואז החלפתי אותו באריג הצמר, ואתה הפכת אותו לסחבות. הרסת את כולו! לפעמים אתה נראה עסוק כל כך בתרגול שאין לך זמן פנוי. איך מצאת זמן לבדיחה שכזאת? אוּף! אתה באמת לא כמו בן אנוש'.

"השבתי: 'אני אדם ישר, ואני אדם שעושה משהו משמעותי. אני יודע בבירור מה מביש, אז נשמעתי היטב לכל הכללים והנדרים. את, אחות, חושבת שחשיפת איבריי הפרטיים אינה נראית טוב ואת מתביישת, אך איני יכול לחתוך אותם. אז אף שזה לקח חלק מזמן הטיפוח שלי, הכנתי בסבלנות את הנדנים האלו כדי לרצות אותך. חשבתי גם שאם חשיפת האיברים הבולטים בפלג גופי התחתון היא מבישה, אז כל אצבעותיי, רגליי, בהונותיי וראשי, כולם איברים בולטים, והם גם מבישים אם ייחשפו. אז הכנתי נדנים לכל אלו. לא בזבזתי את הצמר. פשוט השתמשתי בו להכין נדנים מכסי-בושה. למעשה, נראה שאת יודעת טוב יותר ממני מה מביש. אם איבריי הפרטיים מבישים, אז מה בנוגע לשלך? ומה עם האנשים האלו שצוברים הון מביש?' בשמעה את דבריי היא לא אמרה דבר. היא כעסה כל כך שפניה הפכו כחולים וקצת אפרוריים.

"המשכתי: 'אנשים בעולם הזה מתייחסים למשהו שאינו מביש כאל מביש, ולמביש כאל נורמלי. הם פוגעים ומרמים אנשים, מבצעים קארמה וחוטאים, ואינם חושבים שזה מביש'.

"פניה של פֶּטָה היו עדיין כחולים ואפרוריים. היא הגישה לי את האוכל והחמאה שקיבצה ואמרה: 'אתה אף פעם לא מסכים לעשות מה שאני אומרת לך לעשות. אך עדיין אינני יכולה לעזוב את אחי כאן ככה. בבקשה אכול את זה, ואני ארד מההר בשביל עוד מזון'. היא עמדה לצאת לדרכה ואני חשבתי: 'האם זה באמת נכון שלבה של פֶּטָה לא יכול להינצל על ידי דהרמה?' אז אמרתי לה: 'אל תמהרי. את יכולה להישאר כאן עד שהאוכל הזה ייגמר. בזמן שאת פה, גם אם אינך מתרגלת דהרמה, את יכולה להימנע מלבצע קארמה במרגלות ההר. בבקשה הישארי כאן לכמה ימים'.

"אז פֶּטָה נשארה. במשך הימים האלו ניסיתי ככל יכולתי להסביר לה את העיקרון שמעשים טובים מביאים גמול טוב, ושקארמה מביאה לגמול רע. בהדרגה היא התחילה לקבל הבנה מסוימת לגבי הדהרמה הבודהיסטית. גם מצב רוחה השתנה קצת".

המשך יבוא......