מסע הטיפוח של מתרגל צעיר

(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-2013 ואני בן 24 כיום. הוריי מתרגלים גם כן, אבל היה עליהם לעזוב את הבית כדי להימנע מרדיפה. כשהייתי רק בן 6 השאירו אותי אצל סבתא רבא שלי בת ה-80.

הילדות שלי הייתה מלאה בניתוקים ופרידות, ולעתים קרובות נהגתי ברגשנות והתמלאתי בצער. הייתי צעיר מדי כדי להבין לגמרי מדוע היה על הוריי לעזוב את הבית, אבל כששמעתי את המבוגרים מזכירים פאלון דאפא ידעתי שאמונה במאסטר ובדאפא היא נכונה.

לעתים קרובות הכרית שלי הייתה רטובה מדמעות ועיניי נפוחות ואדומות. על אף שהתגעגעתי מאוד מאוד להוריי, לא העזתי לומר זאת, מפני שלא רציתי להדאיג את סבתא רבא שלי. במקום זאת העליתי תמיד ארשת שמחה וחסרת דאגות על פניי.

כשהייתי בכיתה ג' התאחדתי מחדש עם הוריי. אולי משום שהייתי רגיל כל כך להיעדרם, לא היו בי רגשות רבים כשהם חזרו. על אף שהיינו ביחד, מתרגלים עדיין נרדפו והיה עלינו לעבור 6 פעמים ממקום למקום. בגלל שהסביבה שלנו השתנתה תמיד, הפכתי עוד יותר סגור ומופנם ולעתים רחוקות יצרתי קשר הדדי עם אחרים.

התחלתי לתרגל בעצמי

הזמן עבר והיינו כולנו ביחד, אבל הרגשות של ניכור מהוריי לא נפתרו. ניסיתי כמיטבי להיות ילד טוב, כדי שהם לא ידאגו, אבל לא חשתי קרוב אליהם. היו בי אפילו רגשות שנאה שפרקתי על אחי הצעיר. אבי ניסה כמה פעמים להציג בפניי את הפא, אבל היחסים העכורים שלנו גרמו לי לאי רצון להקשיב. במהלך לימודיי בתיכון הייתי לעתים קרובות מדוכא. הרגשתי שראיתי מספיק מהעולם החילוני הזה ורציתי להיות נזיר. לא הבנתי שהטיפוח האמיתי נמצא צעדים ספורים ממני.

כשהייתי בן 12 שלחו אותי לבית ספר עם פנימייה. בית הספר התיכון היה אפילו רחוק יותר מהבית. הוריי לא יכלו לבקר אותי כל שבוע, כך שבשנה השלישית ללימודיי הם ביקשו ממתרגלת מקומית להשגיח עליי.

ברגע שפגשתי בה חשתי תחושה של אינטימיות וקירבה. היא צחקה ואמרה: "כמה נפלא! אתה מטפח צעיר!". היא סיפרה לי מדוע אנשים נמשכים לפאלון דאפא על אף הרדיפה החמורה ועל החמלה של המאסטר. היא כינתה אותי "מתרגל קטן". הייתי מופתע מאוד – האם הייתי מתרגל? לא למדתי את הפא ואפילו לא הצלחתי לזכור את התנועות של התרגילים. אבל אם היא כינתה אותי "מתרגל קטן", אז אני צריך ללמוד את הפא.

היא נתנה לי עותק של הספר "ג'ואן פאלון". עם הספר בתיקי, הרגשתי שהשמש קורנת באופן יוצא מן הכלל וחשתי תחושה של קלות וחוסר משקל.

מיד אחרי שהתחלתי ללמוד את הפא, המאסטר טיהר את גופי. עיניי נעשו צלולות ונוצצות יותר, עורי הפך בהיר ולשיערי היה ברק בריא. התמלאתי בשמחה וברוגע שאי אפשר לתאר. אפילו החברים שלי שאינם מתרגלים העירו על השינויים החיוביים שבי. ידעתי שהמאסטר דוחף אותי לקראת עולם גבוה מאוד.

להגן על הפאלון דאפא

אחרי שסיימתי את לימודיי בקיץ 2018, מצאתי עבודה ושכרתי דירה עם שני שותפים. הדירה הייתה במחוז המרכזי, כך שהביטחון פעל בצורה הדוקה מאוד.

יום אחד הבחנתי שבחלון התצוגה של הדירה שלנו תלו כרזה המשמיצה את הפאלון דאפא. התרגזתי מאוד ונזכרתי במה שהמאסטר אמר:

"אתם כולכם למעשה די צלולים לגבי זה: אם אדם הפיק תועלת מהדאפא אבל כדי לשמור על עצמו שלא ייפגע הוא לא אומר דבר על המצב האמיתי כשהדאפא עומד נוכח מצוקה – האם אדם זה ראוי להצלה?" ("הוראת הפא בוועידת הפא של מערב ארה"ב ב-2004")

כמתרגל, אינני יכול לעמוד מנגד כשאנשים משמיצים את המאסטר ואת הדאפא. התחלתי לחשוב על לקרוע את הכרזה משם, אבל ככל שחשבתי על איך לעשות זאת התמלאתי יותר בפחד, משום שהיו מצלמות מעקב בכל מקום באזור הזה.

יומיים לאחר מכן כשעברתי על פני התצוגה, הבטתי בכרזה ושיננתי בשקט את הפא של המאסטר:

"אם לתלמידים יש שפע של מחשבות נכונות, למאסטר יש הכוח להפוך את הגאות" ("הקשר שבין המורה לתלמיד" ("הונג יין II")

באותו הרגע, הסביבה שלי כאילו נעלמה ונותר לו רק נתיב ישר לחלון התצוגה. כשצעדתי כלפי החלון, ראיתי איש ביטחון. ביקשתי עזרה מהמאסטר ומשום מקום פתאום הופיעה אישה והחלה לפטפט איתו, כך שדעתו הוסחה, צעדתי לקראת החלון וקרעתי משם את הכרזה. זה היה בשעה העמוסה ביותר אחרי העבודה והיו בסביבה אנשים רבים. היו שהביטו בי ישירות בזמן שעשיתי זאת אבל נותרתי רגוע. הייתי אסיר תודה מאוד להגנה רבת החמלה של המאסטר.

כשהגעתי הביתה שותפי לדירה אמר: "שמעתי קריאה של איש הביטחון סמוך לבניין שאומר שמישהו הסיר את הכרזות בחלון התצוגה. האם זה היית אתה?" כשחייכתי הוא נראה זועם: "למה עשית זאת? הם יגלו זאת. אין כל טעם לקרוע אותן, הם יתלו אותן שוב". עניתי לו ברוגע: "לא, הם לא יעשו זאת. אני הורדתי אותן והם לא יתלו אותן שוב". שותפי לדירה השתתק. למחרת היום הוא סיפר לי בשמחה: "זה ממש מדהים. הם באמת לא תלו מחדש את הכרזות האלה. עכשיו הם תלו משהו על בתים יפים".

הבנתי מההתנסות הזאת שהמאסטר תכנן כל דבר והוא רק ממתין לנו שנפעל.

לסלק שנים של תרעומת

עקב הילדות שלי, התרעמתי על הוריי, במיוחד על אמי שעזבה אותי. אחרי שהתחלתי לתרגל נהגתי להתייחס אליה בזלזול והאמנתי שהיא כנראה לא טיפחה היטב כמו מתרגלים אחרים. כמו כן הייתי רב איתה לעתים קרובות. אחר כך הייתי מתמלא חרטה, מפני שלמתרגלים צריך להיות לב של סובלנות. נראה שהרגשות שלי: שנאה, צער וחוסר צדק שהתמקמו עמוק צפו מחדש על פני השטח בכל פעם שהתווכחנו והיה לי קשה מאוד לסלק אותם. הבנתי שיש לי עדיין רגשות של קנאה ושנאה.

המאסטר אמר ב-"פאלון גונג":

"אבל כמטפח, הדברים שאנשים לוקחים ברצינות נראים מאוד מאוד קטנים, כל-כך קטנים בגלל שהמטרה שלך היא רחבה. אתה תחייה כמו היקום. כשאתה חושב על הדברים האלה שוב, זה יהיה בסדר אם יהיו לך ויהיה בסדר אם לא יהיו לך. כשאתה חושב במובן רחב, אתה יכול להתגבר על כל הדברים האלה."

כמו כן המאסטר אמר:

"אני רוצה גם להגיד לכם שהטבע שלכם בעבר נבנה למעשה על בסיס אגואיזם ואנוכיות. מעתה ואילך עליכם קודם לחשוב על אחרים כשאתם עושים דבר כלשהו, כך שתצליחו לטפח את ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני". לכן מעתה ואילך, לא משנה מה תעשה או תגיד, עליך להתחשב באחרים, ואפילו בדורות הבאים! עליכם להתחשב ביציבות הנצחית של הדאפא!" ("ללא החסרה בטבע הבודהא"- "יסודות להתקדמות במרץ")

הרהרתי שוב ושוב בפא של המאסטר ואז בכיתי. כשחשבתי על כל מה שאמי סבלה הצלחתי סוף סוף להניח ולשחרר את ההחזקות שלי. הרגשות שלי של שנאה וקנאה הצטמקו יותר ויותר. יכולתי להרגיש איך ההחזקות מסולקות מגופי על ידי המאסטר רב החסד. כשראיתי שוב את אמי, הבחנתי לפתע כמה נדיבת לב היא ופטפטתי איתה ברוגע. כששוחחנו, חשתי קלות ושמחה שמעולם לא הרגשתי בעבר.

במבט לאחור, אם לא הייתי מתחיל לתרגל פאלון דאפא, ייתכן שהייתי אובד בעולם המבולגן הזה. אני אסיר תודה מאוד למאסטר על ההצלה רבת החמלה שלו ועל כך שהעניק לי הזדמנות לטפח.

לפני שכתבתי את ההתנסות הזאת חשבתי שרק אלה שיש מיומנויות יוצאות דופן בכתיבה יכולים להגיש מאמר לאתר מינג-הווי. אחרי שקראתי מאמר שנכתב על ידי מתרגלת בת 70, קיבלתי מוטיבציה לכתוב. אני מקווה שכולנו נוכל לטפח ולהתקדם במרץ ונחזור עם המאסטר.