לזכור שגם מקום העבודה שלנו הוא סביבת הטיפוח שלנו

(Minghui.org) אני בת 35 ומתרגלת פאלון דאפא מזה 14 שנה. יש לי תעודת סיום של חטיבת הביניים בלבד. במשך 10 השנים האחרונות עבדתי ב-20 חברות שונות. אני מנסה לעשות את המיטב בעבודה, ומנסה לעשות את מיטבי גם בהבהרת האמת. אשתף בכמה סיפורים.

החוויות שלי בעבודה בחברת מכוניות

רוב העובדים בחברה הזאת צעירים ומיומנים, לי, לעומת זאת, אין כל ניסיון בתחום הזה. כמתמחה, צירפו אותי כצל למדריך הצעיר ממני בשנתיים. בקבוצה שלנו היה מתמחה נוסף בשם מינג, שהיה מבוגר ממני בכמה שנים, נבון ובעל יכולת.

המדריך שלנו זלזל בי משום שלא הייתה לי אפילו תעודת בגרות ולא ידעתי להבחין בין בורג לבריח. הוא לא רצה להראות לי דבר והיה תמיד זועף כלפיי. כשהיה מדובר בדברים טכניים ממשיים, הוא היה מראה רק למינג. ממני הוא ביקש לספור ברגים. אחרי שבועיים לא למדתי דבר, אבל מינג למד רבות.

המנהל הגיע לפקח על הקבוצה. הוא שיבח מאוד את עבודתו של מינג. כשראה שאני סופרת ברגים, הוא שאל מה למדתי. לפני שהספקתי להשיב, המדריך אמר: "היא מסורבלת. עברו כבר שבועיים אבל היא לא למדה דבר. כל מה שהיא עושה זה לספור ברגים". מינג הוסיף: "היא לא שייכת לכאן. היא איטית מכדי ללמוד משהו".

התרעמתי קלות, אבל מיד הזכרתי לעצמי שאני תלמידת פאלון דאפא ושעליי לנהוג על-פי העקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות". אסור שהלב שלי יזוז. לא אמרתי דבר ופשוט חייכתי.

אחרי שהמנהל הלך, המדריך אמר למינג ולעובדים עמיתים אחרים: "אני לא מתכוון ללמד אותה שום דבר. תראו שהיא תעזוב ". בלבי אמרתי למאסטר לי (מייסד הפאלון גונג): "מאסטר אינני יכולה לעזוב עכשיו. עדיין לא הבהרתי את האמת לאף אחד כאן. אני רוצה לספר להם על הפאלון דאפא ולהעיר אותם. אינני יכולה סתם כך לעזוב".

מאסטר לי אכן עזר לי.

כשהמנהל שמע על היחס של המדריך כלפיי, הוא נזף בו. למדריך לא נותרה ברירה אלא ללמד אותי כמה דברים. אבל הוא תמיד שמר את הכלים החדשים למינג והשאיר לי את הכלים הישנים והשחוקים, שאפילו העובדים המנוסים נמנעו מלהשתמש בהם. כשהוא לימד אותי הוא עבר על ההדגמה במהירות רבה מאוד. אם טעיתי, גם הוא וגם מינג צעקו עליי.

הצלחתי לשמור על השין-שינג שלי. לא משנה מה הם עשו לי, רק חייכתי ולא התלוננתי. פשוט עשיתי את מיטבי.

הזכרתי לעצמי שאני מתרגלת ושעליי לנהוג על-פי כתבי המאסטר. מלבד להשלים את המשימות שהוטלו עליי, עזרתי גם במקום אחר. ארגנתי את הכלים וניקיתי את סדנת העבודה.

יום אחד המנהל ראה אותי מרימה חלפים מהרצפה עבור עובדים אחרים. זה נגע ללבו והוא אמר: "אני מתבונן בך כבר זמן ארוך. את שונה מהעובדים האחרים. את מתנהגת באחריות. את משב רוח רענן לכל הסדנה כולה".

לרוע המזל שבחיו גרמו למדריך ולמינג לקנא, והם התייחסו אליי אפילו רע יותר מבעבר. המדריך הסית את חבריו במפעל להתייחס אליי רע. מעולם לא זכיתי להכרה כלשהי לא משנה כמה קשה עבדתי. במקום זאת צעקו עליי וקיללו אותי. הזכרתי לעצמי שאני מתרגלת. חייכתי בחזרה, לא משנה כמה חסרת הגינות הייתה ההתנהגות כלפיי.

יום אחד מינג ואני עבדנו על חתיכת פלדה. הוא העיף אותה הצידה לפני שהייתי מוכנה והאגודל שלי נחתך חמורות ודימם. ביקשתי עזרה מהמאסטר וחשבתי: "אני לא צריכה לגרום צרות לאחרים".

המאסטר עזר לי. לא הרגשתי כאב רב. עטפתי את האגודל והדימום הפסיק במהרה.

מינג לא הרגיש רע שפצע אותי, אלא התלונן אצל המדריך על כמה שאני מסורבלת. המדריך ראה את החתך על אגודלי ואמר: "אם אינך יכולה לעשות את העבודה, לכי הביתה", ואז הוא ומינג פרצו בצחוק.

לא אמרתי דבר. אחרי העבודה האגודל החל להתנפח ולכאוב. התחלתי לבכות: "שלושה חודשים שלמים! כל יום הם מעליבים אותי. מה עשיתי לא נכון? האם עליי לעזוב?"

בבית, אמי שגם היא מתרגלת, שוחחה אתי על האם אלו הפרעות מהכוחות הישנים. לאחר מכן שלחנו מחשבות נכונות. באותו לילה, המחשבות שלי היו כאוטיות. רציתי לעזוב, אבל המשכתי להזכיר לעצמי שאני תלמידת דאפא שיש לה משימה היסטורית להעיר ישויות חיות, ולכן אין עליי לעזוב.

חלמתי חלום שבו המאסטר הדריך אותי כשבניתי בניין גבוה. כמעט סיימנו הכול מלבד הקומה האחרונה. המאסטר אמר: "אי אפשר לסיים אותה עד שתמצאי איזשהו חומר מיוחד". לאחר מכן הוא נתן לי קערה וביקש ממני לחפש את החומר המיוחד הזה. לא ממש הבנתי. דפקתי על דלתות של אנשים וביקשתי את החומר.

האנשים היו מנומסים, אבל הם אמרו לי שאין להם אותו. חיפשתי במשך יום שלם, אבל לא מצאתי דבר. חזרתי מאוכזבת. בדרך עברתי ליד בית ספר. קבוצת ילדים שובבים צעקו: "יש לנו את החומר המיוחד שלך". ואז הם ירקו משהו דוחה לתוך הקערה שלי.

כשהראיתי זאת למאסטר הוא שמח ואמר: "כן, זהו החומר המיוחד. עכשיו את יכולה לסיים את הבניין".

כשהתעוררתי הבנתי שהמאסטר נתן לי רמז כדי שאוכל לעבור את המבחן. האם החומר שירקו הנערים השובבים לא היה העלבונות מהמדריך ומעמיתיי לעבודה? הודיתי למאסטר.

נזכרתי בהרצאה של המאסטר ב"ג'ואן פאלון":

"בטיפוח-תרגול, כשמתמודדים באופן ספציפי עם קונפליקטים או כשאחרים מתנהגים אליך רע ייתכנו שני מצבים: אחד הוא שאולי התייחסת לאדם זה רע בחייך הקודמים. אתה מרגיש בליבך לא מאוזן: "איך אדם זה יכול להתייחס אלי כך?" אז מדוע התייחסת אליו כך בעבר? אתה יכול לטעון שלא ידעת את זה אז ושהחיים האלה אין להם דבר עם החיים ההם. זה לא עובד. יש עוד עניין. בתוך קונפליקט זה נוגע בנושא של הפיכת קארמה. לכן, כשמתמודדים עם קונפליקט מסוים עלינו לאמץ גישה גבוהה יותר במקום להתנהג כמו אנשים רגילים". ("ג'ואן פאלון", הרצאה רביעית)

כמו כן אמר לנו המאסטר:

"כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה, כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה". ("ג'ואן פאלון", הרצאה תשיעית)

איך יכולתי להתלונן על הסבל שנשאתי בעבודה?

למחרת היום הייתי רגועה. התייחסתי לכל אחד בחמלה. עברתי את המבחן למתמחים בצורה חלקה והפכתי לעובדת רשמית. אחד מעמיתיי לעבודה אמר לי: "סוף סוף עברת את המבחן". ידעתי שזה היה המאסטר שעודד אותי דרך העמית הזה לעבודה. תודה רבה לך, מאסטר.

יום אחד המדריך אמר לי: "אני מתרשם כל כך ממך. במשך שלושת החודשים האחרונים העלבנו אותך בכל דרך שהיא, אבל את מעולם לא התלוננת או נאבקת בחזרה. את תמיד מחייכת וחיובית. איך את יכולה לעשות זאת? אף אחד כאן לא יהיה מסוגל לעשות כך. מאיפה קיבלת לב רחב כל כך?

זו הייתה הפעם הראשונה שהמדריך דיבר איתי בטון אדיב. חייכתי ואמרתי לו: "אני מתרגלת פאלון דאפא. המאסטר שלי לימד אותי לנהוג על-פי העקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות" ולא להיאבק בחזרה. כתלמידת דאפא עליי להתחשב תמיד באחרים קודם כל ותמיד להסתכל פנימה בכל פעם שמתעורר קונפליקט ולחפש את הבעיות שלי עצמי".

הוא היה מופתע ואמר: "את מתרגלת פאלון דאפא?" הוא שאל כמה שאלות. מאחר שהוא והאחרים הקשיבו, הסברתי כיצד מתרגלים פאלון דאפא בכל העולם וכמה מיליוני סינים פרשו מהמק"ס. הם הקשיבו במלוא תשומת הלב. המדריך התעניין במיוחד ואמר שהוא רוצה לתרגל פאלון דאפא.

תוך מספר ימים כמעט כולם ידעו שאני מתרגלת. בכל פעם שנקרתה בפניי הזדמנות עודדתי אותם לפרוש מהמפלגה. היחס שלהם אליי השתנה בצורה דרמטית והפכנו חברים טובים.

אחד מעמיתיי לעבודה היה אמור לעבור למקום אחר, אבל לא הייתה לי הזדמנות לשוחח איתו. ביום האחרון שלו ביקשתי כל הזמן מהמאסטר שייתן לי הזדמנות לשוחח עמו. כשיצאתי החוצה, שמעתי אותו עמית לעבודה אומר: "היי, שמעתי שאת מתרגלת פאלון דאפא. האם את יכולה לספר לי עוד?" הייתי כה מופתעת ונרגשת שכמעט בכיתי. הוא האזין לי בתשומת לב ופרש מהמפלגה.

ההתנסויות שלי במפעל לזכוכית

קיבלתי עבודה כמפקחת איכות מוצר במפעל למוצרי ניפוח זכוכית. אני מאמינה שכתלמידת דאפא, שום דבר שקורה לנו אינו קורה במקרה.

אחד ממובילי הקבוצה במפעל היה שוטר צבאי בגמלאות שהועף מהצבא משום שניהל מאבק עם הממונה עליו. במפעל הזה הוא היה ידוע כשתלטן בעל אופי רגזן. בפעם הראשונה שפגשתי בו הוא התייחס אליי בקרירות. פיקחתי על המוצרים שלהם וציינתי שאחת מצלחות הזכוכית דקה מדי ואינה עומדת בסטנדרט.

הוא כעס: "בדקתי כל צלחת וצלחת. לא צריכות להיות בעיות כלשהן. בערימה הזאת יש יותר ממאה צלחות וכל אחת ואחת היא באותו גודל. איך את יכולה להצביע על אחת רק בהתבוננות בה?"

ביקשתי אותו להוציא את הצלחת ולמדוד את עובייה. אכן צדקתי – היא הייתה דקה במילימטר אחד מהנדרש. הוא היה מופתע מאוד.

למעשה לא ידעתי אפילו איך להשתמש במד קוטר. לא ידעתי איך הייתי מסוגלת לגלות אותה צלחת דקה. הרגשתי שהמאסטר עזר לי.

הסיפור הזה נפוץ בכל המפעל ועמיתיי לעבודה כיבדו אותי. הסתדרתי עם כולם ממש טוב. סגן מנהל המפעל אמר: "את פופולרית מאוד. אנשים רבים סיפרו לי שכשרואים אותך הם מרגישים שמחים ונינוחים. המשיכי הלאה בעבודה הטובה".

משום שאנחנו מתרגלים פאלון דאפא, האנרגיה שלנו חיובית ואנשים יכולים לחוש בה.

המאסטר אמר:

"אורו של הבודהא זורח בכל מקום ומביא את ההגינות והצדק לשלמות ובהירות". ("ג'ואן פאלון", הרצאה שלישית)

כל יום הזכרתי לעצמי שהסיבה שהמאסטר תכנן עבורי לעבוד שם הייתה כדי שאוכל להבהיר את האמת ולהעיר אנשים. לכן, בכל פעם שדיברתי אל עמית לעבודה, הייתי שולחת מחשבות נכונות לפורר כל מה שחסם אותו מלקבל מה שאמרתי. ביקשתי מהמאסטר שיעניק לי חוכמה.

יום אחד כשקראתי את Minghui Weekly במשרדי, נשיא החברה נכנס וראה אותו. הוא נדהם וצעק: "מה? את מתרגלת פאלון דאפא? אסור שאף אחד יתרגל זאת כאן. המשטרה מחפשת אותם ועוצרת אותם. כיצד את מעזה?"

הייתי רגועה וחייכתי אליו. "אל תיכנס לפאניקה אדוני", אמרתי לו. "כמה אתה יודע על פאלון דאפא? אם השקרים של המפלגה שהופצו בטלוויזיה נכונים, אז מדוע כל כך הרבה אנשים מתרגלים זאת? את הפאלון דאפא מתרגלים ביותר מ-100 מדינות. עליך באמת לראות את העובדות ולא להקשיב לתעמולה בטלוויזיה".

הוא השיב: "את משקרת. את הפאלון דאפא לא מתרגלים ב-100 מדינות. זה בלתי אפשרי. מי אמר לך זאת?"

הראיתי לו את Minghui Weekly. הוא קרא אותו ביסודיות, ובכלל זה את הכתבות על העתירה של ה-25 באפריל, איך הדאפא הופץ בעולם, על קצירת האיברים בכפייה ואיך מיליוני אנשים פרשו מהמפלגה.

אחר כך הסברתי לו מדוע המשפחה שלי תומכת בפאלון דאפא וכיצד הם זכו לתועלת רבה מכך.

הוא התרגש עמוקות ואמר: "אחד מקרוביי מתרגל פאלון דאפא. הוא מבזבז את רוב הכנסתו בהכנת חומרי מידע שהוא מחלק לאנשים. לא הבנתי מדוע. לכן כשהוא דיבר איתי על הדאפא סירבתי להקשיב. היום סיפרת לי כה הרבה, ועכשיו אני מבין". הוא הסכים בשמחה לפרוש מהמפלגה.

נשיא החברה תמך בי כשהבהרתי את האמת לעמיתיי לעבודה. עשרות אנשים במקום עבודתי פרשו מהמפלגה.

החנות שלי לתיקון ולצחצוח נעליים

לפני 3 שנים המאסטר עזר לי לפתוח חנות משלי לתיקון ולצחצוח נעליים. העסקים היו טובים. תוך שנתיים צברנו כמה מאות צרכנים קבועים. אמי ואני שוחחנו עם הלקוחות על פאלון דאפא ורבים פרשו מהמפלגה.

היות שאני נוהגת תמיד בהתאם לעקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות" ומשרתת את הלקוחות בכנות, נוצר לנו מוניטין טוב. אנשים רבים הגיעו לחנות שלי מאזורים רחוקים.

אחר צהריים אחד נכנסה לחנות אישה קשישה כדי לתקן את עקב נעלה. תיקנתי אותו וחייבתי אותה ב-10 יואן (כדולר וחצי). היא נתנה לי שטר של 20 יואן ואני החזרתי לה עודף בעשר שטרות של יואן אחד. אנשים רבים המתינו בתור. אחרי שטיפלתי בהם, הבחנתי שהגב' עדיין עומדת שם. היא אמרה שהיא ממתינה לעודף שלה.

אמרתי לה: "נתתי לך 10 שטרות של יואן אחד. ראיתי ששמת אותן בכיס החולצה שלך. תוכלי לבדוק?"

היא הוציאה את חבילת השטרות ואמרה: "אלה אינם ממך. הבוקר בתי נתנה לי את הכסף הזה לשלם לאוטובוס. איך את יכולה לומר שהם ממך?"

לא התווכחתי ומיד נתתי לה 10 שטרות אחרים של יואן. היא עזבה בכעס.

השכנה שלי הייתה שם וראתה הכול. היא אמרה: "ראיתי שנתת לה את העודף. למה נתת לה עוד 10 שטרות נוספים של יואן? את תיקנת את הנעל שלה ואז נתת לה כסף. איזה מין עסק זה?"

עניתי לה: "אני מתרגלת פאלון דאפא. המאסטר שלי ביקש מאיתנו להתחשב קודם כל באחרים. היא אזרחית קשישה. כנראה שהזיכרון שלה לא כל כך טוב משום שהיא הייתה מבולבלת. אם לא הייתי נותנת לה את הכסף הזה, היא הייתה נעשית מודאגת. זה לא שווה את זה. אני רק מקווה שהיא תהיה מאושרת ובריאה".

השכנה שלי התרגשה ואמרה: "התרגלים הם כה נחמדים".

כמה ימים אחר-כך, אישה קשישה מיהרה לתוך החנות ומסרה לי שקית של נעליים לצחצוח, כמו גם שטר של 10 יואן. הבטתי בה בזהירות והבנתי שזו הייתה הגב' הזאת.

היא אמרה: "אני מצטערת לגבי מה שקרה באותו יום. את באמת נתת לי את העודף. כשחזרתי הביתה, מצאתי שחבילת השטרות שנתנה לי בתי הייתה על השולחן. את כה נחמדה. לא התווכחת איתי ותיקנת היטב את הנעליים שלי. איפה נוכל למצוא כיום אנשים כמוך. סיפרתי על כך לילדיי. הם לא האמינו שאנשים כאלה טובים עדיין קיימים בחברה של היום. הם ביקשו ממני להביא לך את כל הנעליים בבית הזקוקות להברקה או לתיקון ולדאוג שתהיה לך עבודה בעסק. מהיום ואילך, אנחנו נגיע רק לחנות שלך".

היו לי הרבה קשיים ונכשלתי במבחני טיפוח רבים. אני מרגישה שהמאסטר איתי כל הזמן, שומר עלי, מדריך אותי ועוזר לי לפרוץ קדימה דרך כל החסימות.

אני יודעת שבהשוואה לאותם מתרגלים עמיתים שמטפחים כה טוב, יש לי המון מה להשתפר. אני אנסה את מיטבי, אוקיר את הזמן המוגבל שנותר לנו, ואלך היטב בשארית המסע שלי.