(Minghui.org)אני בן תשע ומתרגל פאלון דאפא. סבתא שלי מתרגלת פאלון דאפא ובכל יום היא עושה  עבודות  בית. אך לא משנה כמה זמנה דחוק, היא תמיד עושה את המדיטציה. כדי לוודא שיש לה מספיק זמן לכל דבר, היא מתעוררת מוקדם מאוד בבוקר. כשאני מתעורר לבית הספר היא כבר סיימה לעשות את תרגילי הפאלון דאפא.

סבתא שלי הייתה במצב בריאות גרוע לפני שהתחילה לתרגל, אבל אחרי שקראה את ספר הלימוד ("ג'ואן פאלון") וביצעה את חמשת התרגילים כל יום, היא נעשתה בריאה ונעימה מאוד. כעת היא מלאת אנרגיה וחושבת תמיד על אחרים לפני הכול. כשהייתי צעיר מאוד היא לימדה אותי את עקרונות הפאלון דאפא ואיך להיות אדם טוב.

הייתי ילד חולה מאוד ואבא לקח אותי לעתים קרובות לבית חולים. פחדתי לאכול מכיוון שזה נראה לי כאילו בכל פעם שאני פותח את הפה זה כדי לקחת תרופות. לפעמים התרופה הייתה גורמת לי להקיא.

סבתא שלי גרמה לי להאזין להרצאותיו של מאסטר לי הונג-ג'י ולסיפורי הטיפוח של מתרגלים צעירים אחרים. הדלקתי כל ערב לפני השינה את נגן ה- MP3 והאזנתי. לילה אחד בזמן שהאזנתי, בודהא עם שיער כחול ולבוש בצהוב לקח אותי לשחק על פרח לוטוס. היו שם סוכריות בצבעים שונים שטסו לכל מקום. כשלא הצלחתי להתמיד ונגמרו לי האנרגיות, הסוכריות היו עפות אל תוך פי והיו נמסות.

בשמיים היו דרקונים שאפשר היה לרכוב עליהם. ככל שמישהו התנהל על פי העקרונות של פאלון דאפא "אמת-חמלה-סובלנות", כך הדרקונים נעשו יותר נוחים וצייתנים. קשקשי הדרקון יכלו לשנות טמפרטורה, ולכן הרוכב תמיד נהנה מטמפרטורה ממוזגת. הרוכב יכל לעשות את כל מה שהוא רצה במחשבה אחת. היות שהעין השלישית שלי יכלה לראות ממדים אחרים, סבתא שלי חשבה שיש לי בסיס טוב לתרגול טיפוח.

כשאבי הבחין כי מחלתי נעלמה לאחר שהאזנתי להרצאות, הוא הפסיק לקחת אותי לבית החולים. כעת הוא עוזר לסדר את ההקלטות בנגן ה- MP3 ומעודד אותי להקשיב יותר להרצאות של המאסטר.

מצב בריאותי עכשיו הוא טוב ואני לומד ריקוד ואנגלית. אבי פרש לפני שנים רבות מהמפלגה הקומוניסטית הסינית. אבי מאמין שפאלון דאפא הוא טוב. כשאמי הייתה עדה לנסים שסבתא ואני חווינו, גם היא נעשתה מתרגלת.

פעם אחת רכבתי על קטנוע חשמלי עם סבא שלי כשמשאית התנגשה בנו מאחור. סבא נפל, אבל אני עדיין עמדתי על הקטנוע. הקטנוע המשיך מעצמו לכיוון המדרכה ופגע במדרכה. אבל הוא עדיין לא נפל והצלחתי לקפוץ בזהירות.

כשסבא שלי ראה שאני בסדר, הוא אמר לנהג שהתנצל שהוא יכול ללכת לדרכו. מלבד מספר חורים בבגדיו, גם סבא היה בסדר. הייתי אז בן שלוש ולא פחדתי בכלל. סבתא אמרה: "המאסטר הגן על שניכם. הקפד להודות לו"!

פעם הייתי מתווכח, וכשמבוגרים הצביעו על הטעויות שלי, זה לא מצא חן בעיניי ולעתים תירצתי תירוצים. סבתא לימדה אותי לדקלם את השיר של המאסטר מ-הונג יין III :

"מי צודק, מי טועה

כמטפח
אדם תמיד יחפש את הליקויים של עצמו
זו הדרך היעילה ביותר להיפטר מהחזקות
לא ניתן לדלג על מצוקות, גדולות או קטנות
[אם תמיד תוכל לזכור:]
"הוא צודק,
אני טועה",
אז על מה יש להתווכח?"

אבל עדיין לא הצלחתי להשתנות. אם אמי הייתה נוזפת בי, לא הייתי מתייחס ברצינות. היא הייתה נאנחת: "מתי תוותר על ההחזקה שלך להתווכח?"

פעם אחת הקבוצה שלנו קראה יחד את הפא. כולם ישבו בתנוחת הלוטוס המלאה, ואילו אני ישבתי בחצי לוטוס. כשמישהו ציין שקראתי מילה לא נכונה, קראתי אותה מיד מחדש. אם הייתי מתווכח, זמן הקריאה היה מתארך והרגליים שלי היו כואבות.

גם לא יכולתי להיות גאה מדי. אם הייתי גאה מדי הייתי עושה טעויות וזמן הקריאה היה מתארך. היו שם כמה דוברי אנגלית טובה מאוד, ולפעמים ציינתי את הטעויות שלהם. הם תיקנו את הטעויות שלהם בחיוך.

יש לנו רק מאסטר אחד, וכולנו תלמידי המאסטר. אני כבר אף פעם לא מתווכח כשאני קורא, ועכשיו אני יכול לקרוא בצורה חלקה חצי הרצאה. אמא הופתעה מהשיפור שלי.

בשנת 2015 המאסטר כתב את "לוּן-יוּ" ("על אודות הדאפא"). אמא שלי ומתרגלת נוספת רצו לשנן את זה. כל אחד קרא את זה 10 פעמים. הקשבתי למחצה בזמן ששיחקתי. הם דקלמו את זה במשך ימים רבים, לפעמים לא בצורה חלקה. הקשבתי להם הרבה זמן ואמרתי להם ששיננתי את זה. יום אחד אחר הצהריים, שני אנשים שביקרו אותנו ביקשו שאומר את "לון-יו" בעל פה, והופתעו מאוד שהצלחתי לעשות זאת.

המורה שלי לעתים קרובות מחמיא לחיבורים הכתובים שלי. אני חושב שכל עוד אני מתרגל דאפא, תהיה לי החוכמה לכתוב היטב.