במבט לאחור על השנים הבלתי נשכחות ההן: אני ממש שמח שלא התגרשתי מאשתי

(Minghui.org) כל כך הרבה משפחות התפרקו במשך יותר משני העשורים שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) רודפת את מתרגלי הפאלון דאפא. בתחילת הרדיפה, בשל אמונתה המוצקה של אשתי בדאפא, פקידי המק"ס לחצו עליי להתגרש ממנה ואיימו לפטר אותי אם לא אעשה זאת. למרות הלחץ, עשיתי את הבחירה הנכונה ולא התגרשנו. במבט לאחור במהלך השנים אני אסיר תודה למאסטר לי (מייסד הפאלון דאפא) על הגנתו החומלת שעזרה לי לצלוח את המצוקות. בזכות זה יש לי עדיין משפחה שלמה היום.

הרמוניה במשפחה כשאשתי החלה לתרגל

בעבר לא הייתי בעל טוב. סירבתי לעזור בעבודות הבית ולא התחשבתי כלל באחרים. היה לי מזג רע ולעתים קרובות התווכחתי עם אשתי על דברים קטנים. בעיקר היה קשה להסתדר איתי בנוגע ליחסים בין בני המשפחה וגם גרמתי לקונפליקטים בין אמי ואשתי. במשך זמן רב לא הייתה תחושה של חום במשפחתי, ופשוט שרדנו מיום ליום.

אבל לאחר שאשתי התחילה לתרגל פאלון דאפא היא השתנתה לחלוטין. בריאותה השתפרה. היא כבר לא התלוננה והייתה מסוגלת לשאת את כל חסרונותיי. היחסים בינה ובין אמי נעשו טובים מאוד וכל משפחתי הייתה מאושרת מאוד. לבסוף הבנתי איך משפחה אמורה להרגיש.

כשאמי חלתה מאוד עבדתי באתר בנייה ולא יכולתי לטפל בה. אשתי הביאה את אמי לביתנו, בישלה ארוחות טעימות וטיפלה בה בקפידה. אמי התרגשה מאוד ואמרה לי: "כלתי עשתה את כל מה שבתי לא הייתה מסוגלת לעשות".

כאשר אבי היה חולה ומרותק למיטה, אשתי ואחותי עבדו כתף בכתף. אשתי אפילו ניקתה את היציאות שלו. זה ממש נגע ללבי שהיא מסוגלת לטפל באבא שלי כך, משום שבעבר, כשהבן שלנו היה תינוק, היא הייתה רוצה להקיא כשהחליפה לו חיתול. אם היא לא הייתה מתרגלת פאלון דאפא, היא לעולם לא הייתה מסוגלת לעשות זאת.

אחרי שהוריי הלכו לעולמם, רק אחותי הצעירה שלא התחתנה נשארה. כל פעם שאשתי הכינה משהו טעים היא תמיד הביאה חלק לביתה של אחותי. כשאחותי חלתה אשתי לקחה אותה לבית החולים. כשאחותי עברה קשיים אשתי הייתה מדברת איתה בסבלנות רבה. ראיתי את כל זה מול עיניי. הרגשתי שהדאפא נפלא כל כך, ושאמת-חמלה-סובלנות זה נהדר כל כך. חשבתי לעצמי, אם כולם יתרגלו פאלון דאפא כמה נפלא זה יהיה! היופי של הדאפא נטע שורשים בלבי.

הרדיפה מתחילה

ב-20 ביולי 1999 המק"ס פתחה ברדיפה המטורפת נגד הפאלון דאפא. תעמולת התקשורת בחסות המדינה בטלוויזיה ובעיתונים השמיצה את המאסטר ואת הדאפא ללא הרף כל יום. אשתי ובני הלכו לבייג'ינג לעתור למען הדאפא פעמים רבות, ובכל פעם הם נעצרו, נאסרו, נקנסו, והושמו במחנות עבודה בכפייה. ביתנו גם נבזז/נסרק. לבסוף אשתי פוטרה מעבודתה כמורה על ידי בית ספרה. בני היה תלמיד כיתה י' וגורש מבית הספר.

המשטרה הגיעה כל כמה ימים להטריד אותנו ולא יכולנו לחיות חיים נורמלים יותר. גם אני הושעיתי מהעבודה על ידי המנהלים, והם הורו לי ללכת לכיכר טיאננמן למצוא את אשתי ובני. הם אמרו לי שאינני מורשה לחזור לעבודה אלא אם שניהם יחזרו משם. קרוביי וחבריי פחדו להיות מעורבים אז הם התעלמו מאיתנו. הייתי לבד בבית ולא הצלחתי לאכול או לישון. כשהייתי רעב הכנתי לי רק מנה חמה של אטריות. לפעמים הרגשתי כל כך מוצף שפשוט רציתי להתאבד.

בנקודה הנמוכה ביותר שלי הגיע מתרגל פאלון דאפא לבקר אותי. הוא היה צריך לעזוב את ביתו כי המשטרה ניסתה לעצור אותו. אבל הוא התעלם מבטיחותו האישית כדי לבוא לעזור לי. הוא נתן לי כמה עצות טובות וביקש ממני לא לעשות שום דבר לא הגיוני. הוא הסביר שזה ייצור תדמית שלילית על הדאפא, במיוחד מכיוון שהמק"ס מנסה לנצל כל פרצה כדי להכפיש את הדאפא. הוא הזכיר לי שהרוע לא יכול להתגבר על יושר, ועננים אפלים לא יכולים לכסות את השמש, אז החשיכה תעבור בסופו של דבר. האמנתי לו, כי ידעתי שאשתי ובני הם אנשים טובים שהלכו בעקבות אמת-חמלה-סובלנות, וידעתי שהם לא עשו שום דבר שגוי. התרגשתי לעומק מהעידוד הרוחני שלו בתקופה הקשה ביותר שלי. הוא העניק לי בטחון שיום אחד שמו הטוב של פאלון דאפא ישוקם. הייתי נחוש להתקדם לא משנה כמה קשה זה יהיה ולא משנה כמה לחץ מופעל עליי.

כבר היה לי לחץ דם גבוה. יום אחד הייתי בבית והסימפטומים החריפו. הרגשתי כאילו העולם מסתחרר. בקושי הצלחתי להתקשר למנהל שלי בעבודה. הוא חשש שמשהו יקרה לי אז הוא הסכים לתת לי לחזור לעבודה. אך הועברתי מתפקידי הקודם כנהג המנהלים לתפקיד אחר בו עשיתי את העבודה המעייפת ביותר. אף אחד לא העז לדבר איתי וכולם שמרו ממני מרחק. כמה אנשים אפילו עשו עיקוף כדי לא להיתקל בי.

יום אחד כשבעה שוטרים באו למקום עבודתי לחפש אותי. אחד מהם אמר שהוא המפקד ג'אנג ממחלקת הבילוש המקומית. יחד עם צוות האבטחה במקום עבודתי, מעל 12 אנשים ישבו סביבי במעגל. ג'אנג ישב מולי. הוא תחקר אותי כאילו הייתי פושע ודרש לדעת היכן נמצאת אשתי. הוא גם אמר שאקבל פרס של 50,000 יואן אם אעזור להם למצוא ולעצור את אשתי.

אמרתי: "אני רוצה את 50,000 היואן, אך באמת איני יכול לעזור לכם כי אני באמת לא יודע היכן היא נמצאת". הוא כעס ואמר שאינני משתף פעולה ואינני אומר את האמת. הוא החזיק בידו ערמת ניירות ואמר: "יש לנו כאן ראיות. גם אם לא תגיד לי, אני יודע היכן היא. אמרתי: "אוקיי. אם אתה יודע אז לך ועצור אותה. כמה נהדר יהיה לך אם תקבל 50,000 יואן! למה אתה חוקר אותי?"

הוא נאלם דום ונראה נבוך. ואז הוא התרגז ממש, דפק על השולחן וצעק: "אני מפקד מחלקת הבילוש, מה עוד לא ראיתי!? גם אם לא תספר לנו אמצא אותה!" לא הייתי בטוח מהיכן הגיע האומץ שלי אבל מאיזושהי סיבה לא פחדתי. הכיתי בידי גם על השולחן ואמרתי: "האם הפרתי חוק?! לא. אז מדוע אתה מתייחס אליי ככה? אמרת שאתה רוצה להזמין אותי לשתף איתך פעולה בטיפול במקרה הזה. אבל איזו מין גישה היא זאת? אתה מתנהג כאילו אתה חוקר אסיר!" כשהם ראו שלא אשתף איתם פעולה ולא אפול לתוך המלכודת שלהם הם שיחררו אותי.

למעשה באישיותי אני ביישן וכנוע מאוד. תמיד חששתי לדבר בפני אנשים. בעבודה רבים מהמנהלים והעמיתים שלי התנשאו עליי. אך בכל פעם שנתקלתי במצב שכזה, בין אם זה היה עם המשטרה או עם המנהלים במקום עבודתי, תמיד הצלחתי להישאר רגוע ולא לחוש פחד. המילים שיצאו מפי נאמרו היטב. רק כשהתחלתי ללמוד בעצמי את הפא הבנתי שהמאסטר נתן לי את האומץ והחוכמה האלו!

לחץ להתגרש מאשתי

פעם אחת כשאשתי ובני שוחררו ממרכז מעצר ובאו הביתה, הם היו עצובים מאוד כשראו שאני נמצא תחת לחץ רב כל כך. הם ניסו לנחם אותי. אך הדאפא עדיין נרדף והמאסטר עדיין הושמץ. אז הם עדיין תכננו לצאת החוצה להבהיר את האמת ולעתור לצדק. נשברתי וצעקתי: "אינני יכול לחיות כך יותר. מתי זה יסתיים! איני יכול לשאת יותר!" אשתי ובני לא ידעו מה לומר לי.

בסוף דנו במצב ברוגע והסכמנו שכדי שלא אסבול כל כך, נתגרש זמנית ונתחתן מחדש כשהרדיפה תסתיים. אשתי ובני יעזבו את הבית מבלי לקחת דבר. תחת הרדיפה הקשה, משפחתי לא תוכל יותר לחיות בצורה נורמלית. הרגשתי שהגעתי לקצה ושאני על סף התמוטטות, באמת הרגשתי אז שאין לי ברירה אלא להסכים לכך. בהסכם הגירושין נאמר במפורש שאנחנו מתגרשים כי אשתי נרדפת כי היא מתרגלת דאפא ואני אינני יכול לשאת את הלחץ.

אחרי שאשתי ובני יצאו מהבית, לקחתי את הסכם הגירושין והלכתי למקום עבודתי ולמקום עבודתה של אשתי שיחתמו על זה. ואז הלכתי למשרד לעניינים אזרחיים. אך נאמר לי שם שאני צריך את תעודת הנישואין ואם אין לי אותה אז עליי לשלם 200 יואן כדי לקבל עותק. תעודת הנישואין שלנו כבר איננה מזמן. באותו רגע לפתע הוארתי: "למה שאתגרש? מלכתחילה לא רציתי להתגרש. המק"ס המרושעת היא שכופה זאת. פשוט אחכה ונראה מה עוד היא תעז לעשות לי!"

לא ידעתי למה, אבל ברגע שהמחשבה הזאת הופיעה, לבי לפתע נרגע. כשהגעתי קודם למשרד לעניינים אזרחיים הייתי עצוב מאוד. אף שאלו לא היו גירושים אמיתיים, הרגשתי שאני מאבד משהו. אך עכשיו מצב רוחי השתנה לגמרי. הרגשתי שהחלטתי נכונה.

זמן קצר לאחר מכן בקיץ 2001 המנהלים במקום עבודתי ניסו להכריח אותי להתגרש מאשתי. הם הסבירו שהרשויות לוחצות עליהם. הם התייחסו לזה כאל משימה פוליטית שעליהם להשלים. הם פיצלו את המשימה וחילקו את האחריות בין מספר אנשים. עוזר המנהל ונשיא האיגוד באו לשכנע אותי, ושני חברי סגל האיגוד חיפשו עבורי אשה להתחתן איתה.

עוזר המנהל ונשיא האיגוד דיברו איתי בבוטות רבה ואמרו לי שעליי להתגרש. כששאלתי למה, הם אמרו: "אם תתגרש, לאשתך שמתרגלת פאלון דאפא לא יהיה שום קשר עם מקום העבודה שלנו". כעסתי מאוד ואמרתי בתקיפות: "לא. אשתי לא עשתה שום דבר רע. אחרי שהיא החלה לתרגל פאלון דאפא היא התייחסה להוריי ולקרוביי ממש טוב. למה שאתגרש ממנה? החוקה הסינית ערבה לחופש האמונה. אשתי לא טועה במעשיה. היא לא הפרה את החוק. לא נתגרש!"

הם מיד כעסו מאוד. העוזר דיבר בקול רם ומאיים: "אם המק"ס לא מרשה לה לתרגל את זה, היא לא יכולה לתרגל את זה! אם לא תתגרש ממנה, תפוטר!" אמרתי: "אוקיי, אם אתם מפטרים אותי אלך גם אני לכיכר טיאננמן". העוזר נבהל ושאל כשעיניו פקוחות לרווחה: "מה תעשה שם?" עניתי: "אלך לעתור! על חזי אשים שלט 'פאלון דאפא הוא טוב' ועל ראשי ארשום את שם החברה". הוא היה מפוחד ונשמע כאילו הוא מתחנן על נפשו: "אלוהים אדירים! טוב, אתה המחליט. בבקשה אל תלך לשם לא משנה מה! לא תפוטר!" הם הלכו משם במהירות.

למחרת שניים מצוות האיגוד באו אליי ואמרו: "מצאנו נערה נחמדה מאוד עבורך. היא אחות ראשית בבית חולים, בת 34 ולא התחתנה. בוא נלך לפגוש אותה אחר הצהריים!" כעסתי אך הרגשתי שהמצב מצחיק. ידעתי ששני האנשים הם רק חברי צוות והם רק משלימים את המשימות שהוטלו עליהם על ידי המנהלים אז לא יכולתי לכעוס עליהם באמת. רק חייכתי ואמרתי: "לא, יש לי את אשתי ובני. אינני יכול לוותר עליהם". אחד מהם אמר: "למה לא? סבלת כל כך בגללה וזה גם הביא צרה גדולה כזו למקום העבודה". חשבתי לעצמי: "זה לא למעני. הם עושים הכול למען עצמם. הם לא ישטו בי".

אמרתי להם: "אם אתגרש מאשתי לא יהיה לה ולבן שלנו מקום לגור, אין מצב שאעשה דבר כל כך לא מוסרי שכזה".

כשעמיתיי שמעו על זה חלק מהם העריצו אותי אך חלק אמרו שאני טיפש. הם אמרו: "בימינו, אנשים מחפשים הזדמנויות להחליף את הנשים שלהם. אבל הוא לא ניצל את ההזדמנות כשנתנו לו אותה".

תומכים זה בזה

במשך הימים האפלים האלה הייתי נתון ללחץ רב, אך בסוף לא התגרשנו. אף שסבלתי הרבה, זה היה כאין וכאפס לעומת מה שמתרגלי דאפא סבלו. בכיכר טיאננמן התבוננתי במתרגלי הפאלון דאפא האלו, גברים, נשים וילדים, שלא פחדו מאלימות והיו מסוגלים לוותר על החיים והמוות. הם עמדו באומץ וצעקו: "פאלון דאפא הוא טוב! המאסטר חף מפשע!" התרגשתי מאוד, והייתי עד לגדולתם של מתרגלי הדאפא. זה גם גרם לי לבסוף להבין מה אשתי ובני עושים. החלטתי: אתמוך בהם ואישאר בקרבתם.

בימים שלאחר מכן כשאשתי, בני, וכלתי נעצרו, וכשגיסי נרדף למוות, קמתי בכל פעם להגן עליהם. לא משנה כמה המשטרה הציקה ואיימה עליי, עמדתי לצד הדאפא. סיפרתי לשוטרים על היופי של הדאפא, ואיך אשתי השתנתה כל כך וטיפלה יפה כל כך בהוריי. הם באמת לא יכלו לומר דבר, וויתרו על תוכניתם לגרום לקרע בין אשתי וביני.

באותם ימים חשוכים אלו נפרדתי מאשתי ומבני שוב ושוב, כי הם עזבו את הבית כדי לאמת את הפא; בכל פעם לא ידענו אם נראה שוב זה את זה. כשהם עזבו נפרדתי מהם בדמעות. בכל פעם שהם שוחררו מהכלא שמחתי תמיד לקבלם הביתה. תמיד עמדתי לצדם ותמכתי בהם. נהגתי לבייג'ינג באמצע הלילה לאסוף את אשתי ששבתה רעב בתחנת המשטרה. נשאתי את בני הגוסס החוצה ממחנה העבודה בכפייה עם דמעות בעיניי. כשגיסי נרדף למוות, ייצגתי בלב שבור את משפחתנו בהלוויתו. כשגיסתי שוחררה מהכלא לאחר שהייתה כלואה במשך עשר שנים, הסעתי מתרגלים לכלא כדי להחזירה הביתה. מהתנהגותם של המתרגלים ראיתי את כוחה של האמונה והייתי עד למוסריות האדירה של הדאפא. הערצתי וכיבדתי אותם, ולבי ונשמתי התנקו.

בפעם האחרונה שאשתי נאסרה ואז שוחררה מוקדם, אספתי אותה ממחנה העבודה בכפייה שבפרובינציה אחרת. תוך שבוע, אספתי גם את בני ממחנה עבודה בכפייה אחר. עבור שלושתנו זה היה נדיר להיות ביחד כמשפחה. הייתי מאושר כל כך וזה הרגיש כמו ראש השנה הסינית. כששמעתי את סיפוריהם ואת הדברים המזעזעים שהם עברו במחנות העבודה בכפייה, וגם על הדברים הנהדרים שמתרגלי דאפא אחרים עשו שם, התרגשתי עד דמעות שוב ושוב. הרגשתי בר מזל שבני ואשתי שרדו. הם אמרו שהם הצליחו לעבור את זה רק הודות להגנתו החומלת של המאסטר ולכוחו של הדאפא.

הרגשתי שרק עשיתי דברים שכל אדם בעל מצפון היה עושה. אף פעם לא חשבתי שהמאסטר ייתן לי הרבה יותר לאין ערוך בתמורה.

קרוב לוודאי שלולא הגנתו, לא הייתי חי היום. הייתי מעורב כמה פעמים בתאונות דרכים קטלניות למדי אך יצאתי מהן עם פגיעות קטנות בלבד. כשאשתי הייתה במרכז שטיפת מוח, הלכתי כל יום עם מתרגלים לדרוש את שחרורה. באותו הזמן נהגתי לבדוק את לחץ הדם שלי בבית חולים והוא היה מעל 200. הרופא נבהל ואמר שעליי להתאשפז מיד, אך לא הרגשתי שמשהו לא בסדר. היכרתי אנשים שלחץ דמם בגובה כזה – כמה מהם היו משותקים ואחרים נפטרו.

כשבני התחתן לא הייתי צריך לשלם דבר. משפחתה של אשתו קנתה להם בית וגם שיפצה אותו. משפחת האשה ארגנה הכול בבית וגם את החתונה. אחרי זה, נכדי הקטן נולד והוא נשאר אצל הורי האשה. נכדי היה חכם ונאה מאוד. כל קרוביי, חבריי, ועמיתיי מקנאים ואומרים שבורכתי כל כך. אני תמיד אומר להם בגאווה: "כל זה ניתן על ידי הדאפא".

אני שמח כל כך שלא התגרשתי מאשתי. חבריי משבחים אותי: "סבלת בזמנים הקשים. אבל בזכות זה שלא התגרשת מאשתך משפחתך נותרה שלמה". החלטתי לתרגל פאלון דאפא. עדיין אינני יודע בדיוק איך לטפח, אבל אני מרגיש בר מזל באופן בלתי ייאמן ואני גאה להיות חלק מקבוצת הטיפוח הזאת.

הסיבה שכתבתי את החוויות הבלתי נשכחות האלה היא כדי להביע את הכרת תודתי על הגנתו החומלת של המאסטר וגם לספר לעולם על היופי של פאלון דאפא ועל הטבע המרושע של המק"ס. אני מקווה שכל האנשים מסוגלים להבחין בין טוב ורע, לא יאמינו לשקרי המק"ס, יפרשו מהמק"ס וארגוניה המסונפים, ובכך יבחרו בעתיד בהיר לעצמם!

[ההשקפות המובעות במאמר זה מייצגות את הבנותיו ודעותיו האישיות של כותב המאמר. כל התוכן המפורסם באתר מינג-הווי מוגן בזכויות יוצרים על ידי Minghui.org.אתר מינג-הווי יפיק אסופות של התכנים שפורסמו בו, הן באופן שגרתי והן באירועים מיוחדים]