(Minghui.org) אני מתרגלת פאלון דאפא 29 שנים. מתרגלים רבים שאני מכירה הם מבוגרים היום, ואני נחשבת למתרגלת צעירה. במהלך השנים ראיתי מתרגלים שעברו רדיפה בצורות שונות וזה הוביל להפסד גדול מבחינת הצלת אנשים באזור שלנו. ברצוני לספר על כמה סיבות שאני חושבת שבגללן המתרגלים שאני מכירה נרדפו, כך שבעתיד נוכל ללכת טוב יותר בנתיב הטיפוח שלנו.
לא יודעים איך להשתמש בכלי הקסם שהמאסטר נתן לנו – ההסתכלות פנימה
יש סיבות רבות לכך שמתרגלים נרדפים. ראשית, ברצוני לדון בזה מנקודת המבט של הסתכלות פנימה, מניסיוני האישי וממצבם של מתרגלים באזור שלי שנרדפו.
הדבר המכאיב ביותר זה לראות מתרגלים שהכרתי הולכים לעולמם. חלקם האמינו שהבהרת האמת שוות-ערך לטיפוח, ולכן האמינו שעשו את שלושת הדברים היטב. אך הם לא הצליחו לשחרר מושגים מסוימים ולבסוף איבדו את גופם, כי הכוחות הישנים ניצלו את החסרותיהם. (החזקות אלה כוללות תאווה, תרעומת, שימוש במשאבי הדאפא לשימוש אישי וכן הלאה). יש מתרגלים הנעצרים שוב ושוב ועוברים קארמת מחלה.
רבים הם מתרגלים ותיקים שעברו עליות ומורדות, והאמונה שלהם בדאפא ובתרגול הטיפוח ברורה. אך עדיין ראיתי שכמעט לכולם יש בעיה שכיחה. בזמן קונפליקטים או מצוקות הם לא יודעים להסתכל פנימה. הם עוצרים בקריטריונים של אדם עם סטנדרטים גבוהים: "אני צריך להיות יותר סובלני ולדרוש מעצמי סטנדרטים גבוהים יותר".
לדוגמה מתרגלת עשויה לחשוב: "לא הכעסתי אותו, למה הוא פתאום קילל אותי? הוא לא הבין את כוונותיי, אני מתרגלת, אינני צריכה להיות כמוהו. אולי הוא עסוק ואין לו זמן ללמוד את הפא לעתים קרובות יותר, אז עליי לסלוח לו ולהזדהות איתו". היא תחשוב שהיא התגברה על המצוקה ושהטיפוח שלה השתפר. נראה שהיא טובת-לב, אבל האם היא השתפרה בטיפוח? אם לדייק, אז לא. היא עצרה בסטנדרטים של אנשים רגילים ולא הסתכלה פנימה כפי שהמאסטר אמר לנו.
תרגלנו טיפוח במשך שנים רבות כל כך, ואנחנו לא רוצים רק להיות אנשים טובים בין בני האדם, נכון? אז מה מונע מאיתנו להסתכל פנימה? אני חושבת שהמושגים וההחזקות שהיינו אמורים לסלק במשך הקונפליקטים הם מה שחוסמים אותנו, ומונעים מאיתנו לבחון את עצמנו: "חייב להיות משהו שלא עשיתי כראוי שגרם לו לחוסר נוחות. האם זה יכול להיות שהדרך שבה ניהלתי דברים אינה אדיבה או שמחשבותיי אינן בהתאם לפא? המאסטר משתמש במישהו כדי לעזור לי למצוא מה ההחסרה שלי".
אם עדיין אינך מצליח למצוא את הבעיה, חשוב שוב. אולי יש לנו מושגים מחיים קודמים שאנו לא מודעים להם. אז עליי להסתכל על עצמי ללא תנאי כפי שהמאסטר אמר לנו לעשות. כמתרגל, שום דבר ממה שאנחנו חווים אינו מקרי. אם אנחנו באמת לא מצליחים למצוא את הבעיה, אז עלינו לחשוב: "הו, זאת הקארמה שלי, עליי להסתכל פנימה בזמן הקשיים. חייב להיות משהו שעליי לשנות כדי שאוכל להיטמע בפא".
אם זה לא מצליח לנו ואנחנו באמת רוצים לדעת את התשובה, מה עלינו לעשות? צריכה להיות לנו שאיפה חזקה: "אני רוצה לדעת מה הבעיה שלי. אני רוצה להשתפר בטיפוח!" המאסטר יראה שאנחנו שואפים להתקדם ויעזור לנו. הפא הוא ללא גבולות, ולמאסטר יש דרכים לעזור לנו להבין. אבל התנאי הוא שעלינו לרצות להשתפר! זהו צעד קריטי.
המאסטר אמר:
"בודהות מסתכלים אם האדם כן כאשר הוא נודר את הנדרים שלו, ואם הוא באמת מטפח". ("הוראת הפא בוועידה ביוסטון" 1996)
זאת משום שיש עיקרון ביקום שמה שאתה בוחר נחשב. אם אתה רוצה להשתפר, המאסטר יעזור לך; אם אינך רוצה להשתפר, המאסטר לא יכול לעשות דבר.
התופעה של אי הסתכלות פנימה וחוסר הרצון החזק לגלות את הבעיה היא תופעה שכיחה. זה נכון בעיקר בין מתרגלים מבוגרים. אולי זה בגלל שהמושגים שלנו נוצרו בין אנשים רגילים במשך זמן רב מדי וההחזקה עמוקה מדי, או שזה כיוון שבכל פעם שנתקלנו במבחנים לא הצלחנו להסתכל פנימה והגנו על המושג שהיה צריך לסלק.
כתוצאה מכך, המושגים נעשו חזקים ועקשניים מאוד. בסופו של דבר, המושגים האלו הופכים כיוון, ובמקום שההכרה העיקרית תשלוט עליהם, הם שולטים בהכרה העיקרית. ואז, כאשר האדם מנסה להסתכל פנימה, הם חוסמים אותו.
הם גורמים לך לחפש סיבות חיצוניות ולהילכד בצדק ועוול הנראים מהרמה האנושית, והם ממשיכים לומר לך שאתה צודק. הם גורמים לדברים להשתנות לפי כוונת המחשבה שלך. זה יוביל אותך לשמוע את הדבר הלא נכון או לראות דברים מטעים כדי לחזק את המושג שאתה צודק. זה גורם לכל מיני סיבות שונות להופיע במחשבתך, או משתמשים ב"זו הפרעה של הכוחות הישנים" כדי לעצור אותך מלהסתכל פנימה. זה לוכד אותך בתוך אנוכיות חזקה. בסוף אתה מרגיש שהדברים ממש לא הוגנים ושאי אפשר לבטוח באף אחד.
המאסטר אמר:
"כשמפריעים לך, אינך יכול לחשוב: "מי שמפריע לי אשמיד אותו. אף אחד לא יכול להפריע לי." (הקהל צוחק) אבל מדוע אינך חושב, מדוע הוא מפריע לך? מדוע הוא יכול להפריע לך? האם לך עצמך יש החזקות כלשהן? אלה שאינך מסוגל להניח? מדוע אינך מסתכל על עצמך? הסיבה האמיתית נמצאת אצל האדם עצמו, רק אז הוא יכול לנצל את הפרצה! האם אין לך מורה?" ("הרצאת פא וביאור פא בוועידת הפא באזור ניו יורק רבתי" 2003)
"אני אומר לכם, שלא משנה איזה סוג של קונפליקט מופיע, איזה מצב מופיע, זה ודאי שיש השמטה בקרבנו. אז זה ודאי. אם אין השמטה, אף אחד לא יוכל לנצל את הפרצה הזאת". ("הרצאת פא וביאור פא בוועידת הפא באזור ניו יורק רבתי" 2003)
אם כבר מדברים על זה, יש משהו שאנחנו צריכים לשים לב אליו. מתרגלים הולכים לפעמים לקיצוניות בהבנתם את הוראת המאסטר. זה כיוון שאנחנו משתמשים במושגים אנושיים ללמוד את הפא – אנחנו מקבלים חלקים שמתאימים למושגים שלנו ודוחים את מה שהולך נגד המושגים שלנו. כך, אנחנו נכשלים לראות את המשמעות האמיתית מאחורי עקרונות הפא. כדי להימנע מבעיות עקב חוסר הבנה בהירה של הפא, הדרך הטובה ביותר היא להיות עניו. עלינו להקשיב להבנותיהם של מתרגלים אחרים את הפא. זו דרך רבת-עוצמה לעזור לפרוץ מושגים ולהשיג הבנה טובה יותר של הפא. זה עוזר לדחוף אותנו לכיוון הנכון.
לדוגמה, מתרגלת מבוגרת מקומית הצליחה להתמודד עם רדיפה באמצעות מחשבות נכונות ונראה שעשתה את שלושת הדברים בנחישות. השנה פתאום היו לה בעיות בריאות חמורות. כשהכרתה לא הייתה בהירה, היא חשפה בלי משים את התרעומת שלה כלפי מתרגלים שהייתה קבורה בליבה במשך שנים רבות.
מתרגלים ששמעו את דבריה היו המומים, כיוון שהיא קברה את הדברים האלו כל כך עמוק בפנים. ממה שאמרה, הקריטריון בו השתמשה כדי לשפוט בין טוב ורע הוא מושג בסיסי שעליו היא ביססה את האופן שבו עשתה דברים במשך זמן רב. המושג הזה אינו בהתאם לדאפא. היא לא הסתכלה על אנשים או דברים שהייתה לה תרעומת כלפיהם מנקודת מבט של טיפוח. היא לא ידעה איך להסתכל פנימה ועצרה במה שצודק או מוטעה על פני השטח.
האמונה והנחישות של מתרגלים מבוגרים לפעול היטב בטיפוח היה עידוד מתמיד למתרגלים צעירים יותר. המתרגלים המבוגרים האלו עברו כל מיני קשיים בחיים ותהפוכות חברתיות שונות. חמלתו של המאסטר וכתביו המעמיקים מסבירים את הסיבות לכל הרגשות אנושיים ההפכפכים שהם נתקלו בהם בחיים, לכן הם הוקירו במיוחד את הדאפא. אך הטיפוח כה רציני, והתרוממות התחום של אדם אינה מגיעה מנחישות בלבד.
בטיפוח צריך לשאת קשיים עקב קארמה. אך כשאנחנו נכנסים לכל מיני סוגים של קונפליקטים הנוגעים בלב שלנו, המושגים גורמים לנו להתנהג כמו אנשים רגילים ואנחנו נופלים למלכודת של שפיטה מי צודק או טועה במקום להבחין מי הוא האני האמיתי ברגע קריטי זה. כך המושגים שלנו מוגנים שוב ושוב, וזה הופך למבחן שאיננו מצליחים לעבור.
אף אחד לא יודע מהו אורך החיים שלו. יש מתרגלים המקבלים תזכורות להסתכל פנימה כשהרשע מנצל את הפרצות שלהם. גם אם הם מבינים שעליהם להסתכל על מצב הטיפוח שלהם, ההכרה העיקרית שלהם כבר חלשה וגרועה ואינה בהירה. חלקם אפילו מתחילים להטיל ספק במאסטר ובפא.
איני שופטת אם המתרגל צודק או טועה. אני רק מנתחת את המצב מנקודת המבט של הפא. אני חשה שזו אחת הסיבות העיקריות שמתרגלים רבים שנראים כעושים היטב את שלושת הדברים נתקלים בכל מיני סוגי רדיפות – הם לא משנים את עצמם מהיסוד. יש אמרה ישנה: לא תיעשה בודהא רק על ידי כך שהנחת את סכין הקצבים". ללא בסיס יציב בטיפוח, ללא ההרגל של ויתור על כל רווח או החזקה, לא יהיו לנו המחשבות הנכונות העוצמתיות לנער את הרוע. הסתכלות פנימה היא הדרישה הכי בסיסית ממתרגל, כל דבר אחר הוא דיבור סרק.
להסתכל פנימה ללא תנאי הוא המסלול המהיר, הנוח והמועיל ביותר לפתרון קונפליקטים והשתפרות בטיפוח. אם יש לנו ההרגל להסתכל פנימה ואנו מצליחים להקשיב בענווה לתזכורות וההצעות של מתרגלים אחרים, נימנע מהפסדים רבים. בהסתכלות פנימה יש רק רווח ואין פגע, אז מדוע אנחנו מסרבים לעשות כך? זה כיוון שאנחנו חסומים על ידי המושגים שלנו שאינם רוצים למות.
לא מסלקים את ההחזקה הבסיסית שלנו
"חלק מהמתרגלים לא סילקו מעולם את ההחזקות הבסיסיות שלהם, וזה נושא של אם הם באמת תלמידי דאפא ברמה הבסיסית או לא". ("לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005")
להחזקות בסיסיות יש קשר חשוב לטיפוח היום בתקופת תיקון הפא, אז עלינו לגלות את ההחזקות הבסיסיות שלנו.
ברצוני לדון מה ההשפעה על הטיפוח שלנו אם איננו מסלקים את ההחזקות הבסיסיות שלנו. לפני כמה שנים נתקלתי בבעיה בבית שהייתה קשורה בכך שאני מתרגלת של פאלון דאפא, ושבגלל הרדיפה זה עלול להשפיע על העתיד של אחד מבני משפחתי. זה הפחיד אותי אף יותר. זה היה כמו אבן כבדה על לבי והייתי אומללה מאוד. כשקראתי את הפא עם מתרגלים סיפרתי להם בכנות על המצב. הם ניתחו ושיתפו בסבלנות את הבנותיהם מזוויות שונות. הרגשתי שהפחד שלי פוחת אט אט, כמו קילוף שכבות של בצל. אך עדיין מסיבה מסוימת, עמוק בלבי, לעתים קרובות היה מופיע צל של המחשבה הזאת, ומיד חזרתי למצב המפוחד והמדוכא הזה.
יום אחד כשלמדתי את הפא עם מתרגלים, אמרתי ללא מחשבה: "כמה הייתי רוצה לטפח בעומק ההרים והיערות". למעשה, רציתי לבכות. מנעוריי תמיד האמנתי באלים ובודהות, ותרגלתי פאלון דאפא בשמחה במשך שנים. מילים לא יכולות להביע את האושר שלי כשמצאתי את מטרתי בחיים. אז לאן נעלמה ההרגשה הקדושה והמאושרת של התרגול והטיפוח? מדוע אני מרגישה שהטיפוח קשה כל כך? זה אינו המצב שרציתי להיות בו!
ידעתי שמה שאני אומרת אינו מהפא – זה נבע רק מתחושת חוסר האונים שלי. המצב הזה נמשך כמה חודשים. למדתי את הפא ושלחתי מחשבות נכונות להיפטר מזה, אך כלום לא השתנה. באמת רציתי לדעת מה הבעיה שלי!
לילה אחד חלמתי חלום מוחשי: מים יצאו מברכיי ללא הפסק. ניגבתי אותם במפיות. המים הפסיקו לצאת; במקומם הופיע חומר סמיך שקוף. כשהתעוררתי לא ידעתי מה הייתה משמעות החלום. החלטתי לא לחשוב על זה. אך ידעתי שלחלום הייתה משמעות, כי הוא היה חי כל כך.
לאחר ארוחת הבוקר, אינני יודעת מדוע, חשבתי לפתע לקרוא את המאמר של המאסטר "ללכת לקראת "השלמות המלאה" וקראתי אותו בלהט. (כל פעם שאני מדברת על המקרה הזה אני רוצה לבכות. כל תלמיד דאפא הרגיש את הדרכתו הרחומה של המאסטר. המאסטר מוקיר אותנו יותר משאנחנו מוקירים את עצמנו). כשקראתי את המאמר חשבתי על ההחזקות הבסיסיות שלי.
אני זוכרת מה שהמאסטר אמר:
"למעשה, כשמטפחים בעבר אמרו "אני עושה כך וכך", "אני רוצה לעשות כך וכך", "אני רוצה להשיג כך וכך", "אני מטפח", "אני רוצה להיות בודהא" או "אני רוצה להשיג רמה כזו וכזו" – דבר מאלה לא היה מחוץ לאנוכיות. אך מה שאני רוצה שאתם תעשו הוא שתגיעו לשלמות המלאה באופן אמיתי, טהור וחסר אנוכיות עם הפא הנכון האמיתי וההארה הנכונה – רק אז תוכלו להשיג שלנֶצח לא תוכחדו". ("הוראת הפא בוועידה בשווייץ" 1998)
ובאמת, מדוע אני רוצה להפוך לבודהא? עולמו של הבודהא הוא מושלם, בעולם האנושי אנשים נלחמים זה נגד זה, יש לידה, זקנה, מחלה ומוות, להיות אנושי זה סבל, אני רוצה להפוך לבודהא ולהשתחרר מהסבל האנושי ולהשיג אושר נצחי. האין זהו הטבע המהותי של ישויות ביקום הישן – אנוכיות? כשאני משתמשת בדאפא כדי להשיג אושר אני רודפת, האין זו ההחזקה הבסיסית שלי? כך רואה את זה המאסטר וכך רואים זאת גם הכוחות הישנים.
אז מדוע המאסטר חוזר ואומר לנו לסלק את ההחזקות הבסיסיות שלנו? זה כיוון שלא נוכל להיכנס ליקום החדש כשאנחנו מחזיקים בהחזקה הזאת – אנוכיות.
כיוון שלא הייתי מודעת להחזקה הבסיסית שלי, לא סילקתי אותה בשעה שהכוחות הישנים ניצלו זאת כתירוץ לרדוף אותי. תחת הלחץ של מחנה העבודה, כשלבי זז מרגשות אנושיים. זה גרם לי לאומללות וסבל. זה נגע בהחזקה הבסיסית שלי – עצמי. ה"אני" נכנע לזה ולא הצלחתי לעבור את המבחן. במבט לאחור, על אף שתרגלתי טיפוח במשך כל כך הרבה שנים, כיוון שאחזתי בהחזקה הבסיסית שלי היא הובילה להפסדים רבים בטיפוח שלי.
כשקראתי את "לקראת השלמות המלאה" הבנתי את כל זה לפתע, כאילו דלת נפתחה במחשבתי. צעקתי בקול רם, זה היה כמו הארה. הנתיב השגוי שלקחתי, תהליך הטיפוח שלי בשני העשורים האחרונים, הופיע במחשבתי בבירור. זה היה כאילו לפתע ראיתי איך פעלתי בכל מצוקה ומה גרם לזה להיות קשה כל כך עבורי.
לפתע הבנתי שהמאסטר ניסה לומר לי דרך החלום: הברך שלי מורכבת בעיקר מעצמות. כל כך הרבה מים יצאו מהעצמות שלי, ורק לאחר שכל המים התנקזו יכולתי לטפח דברים טובים. כמו מישהו שהלך לאיבוד ביער במשך זמן רב, לבסוף מצאתי את הכיוון הנכון. לא משנה כמה רחוק הכביש לפנים מהבית, ידעתי באיזה כיוון ללכת.
הרגשתי שאכזבתי את המאסטר ואת הישויות החיות שבטחו בי שאציל אותן. גם התרגשתי מהנחייתו התמידית של המאסטר ודאגתו לנו המתרגלים.
אף שגיליתי את ההחזקה הבסיסית שלי, זה לא אומר שסילקתי אותה לחלוטין. עדיין יש לי החזקות אחרות רבות. אבל אני יודעת עכשיו איך לחשוף, לדכא, ולסלק אותן בכל פעם שאני נתקלת בבעיה. לכן אני מחסלת ללא הרף את מקור ההחזקה הזאת, אנוכיות, חלק אחר חלק.
יש מתרגלים החושבים שכל ההחזקות נובעות מאנוכיות, אז הם מתמקדים בלסלק אותה. זה לא שגוי לחשוב כך, אבל ההחזקה הבסיסית של כל אחד שונה והנתיבים שלהם שונים.
ההחזקות הבסיסיות של כל אחד יגרמו לו או לה למעוד. בתהליך, הוא או היא לומדים לקח ומתעוררים לפא. יתר על כן, ההחזקה הבסיסית של כל אחד תשפיע על נתיב הטיפוח שלו. ההחזקות השונות שלנו הן כמו ענפי עץ וכולן מגיעות משורש העץ. החיבור הבסיסי הוא שורש העץ. אם לא נחפור את השורש, אלא רק נגזום את הענפים שעל פני השטח, השורש ימשיך לגדול. הגישה הטובה ביותר היא לעשות כפי שהמאסטר אמר לנו לעשות.
איננו מסתכלים מנקודת מבט של טיפוח בתיקון הפא
חוסר אנוכיות הוא ההבדל המהותי בין הקוסמוס החדש לישן. סיוע למאסטר בהצלת אנשים הוא ההבדל המהותי בין מתרגלי פאלון דאפא למטפחים של העבר.
למה אנחנו מעזים להתנהג כרצוננו כשאנחנו מסתבכים בקונפליקטים ובהצלת אנשים? סיבה מהותית היא שאין לנו מודעות ברורה מהו טיפוח בתיקון פא. לכן, איננו מצליחים לאזן את הקשר בינינו לבין ישויות חיות. אנחנו לא מבינים איך הטיפוח שלנו משפיע על חייהן ומותן של ישויות חיות! בלי להבין זאת, אנו מתמקדים בטיפוח אישי. כיוון שנקודת המוצא שלנו שגויה, קל לכוחות הישנים ליצור לנו צרות. זו הסיבה שאנחנו לא מסוגלים להיפטר ממושגים אנושיים מסוימים ומוצאים את עצמנו במצוקה במשך זמן רב.
ללא נקודת ההתחלה הנכונה, לא יהיו לנו מחשבות נכונות טהורות וחזקות להציל ישויות חיות. נהיה לכודים ב"עצמי" ולא נהיה מסוגלים להתנהג כמתרגלים. כתוצאה מכך ישויות סביבנו נהרסות, כולל אלו שאינם מתרגלים, והישויות שמאחוריהם אינן יכולות להינצל. החמלה הגדולה ביותר ביקום היא ליצור הרמוניה ולהשלים את מה שהמאסטר רוצה. אבל אנו עומדים מבלי דעת כנגד המאסטר בהצלת אנשים וגורמים למכשול. זהו חטא גדול! זה לא רק הורס ישויות חיות, אלא גם מעמיד אותנו בסכנה.
לבוא מנקודת התחלה שגויה גם מתבטא כשאנחנו עושים את שלושת הדברים. עם הזמן, בטיפוח בתיקון הפא, אנחנו נופלים בקלות למלכודת של לתרגל טיפוח באופן מכני. בלי משים אנחנו לומדים את הפא, מתרגלים את התרגילים, ושולחים מחשבות נכונות למען השלמות האישית, כדי שנהיה בריאים, או כי אנחנו לא רוצים להירדף. עלינו ללמוד את הפא כדי להתאים לפא כך שתהיה לנו העוצמה להציל אנשים. יש לנו בריאות טובה כך שנוכל להציל אנשים ולשלוח מחשבות נכונות להשמיד את האלמנטים המרושעים העוצרים בעדנו להציל אנשים. עם הזמן אין לנו החמלה להציל אנשים בדחיפות, והנחישות והשליחות לסייע למאסטר להציל אנשים שגרמו לנו לקחת את הסיכון לבוא לכדור הארץ. חוסר רגישות שכזה מעכב את הזמן להצלת אנשים ועוצר אותנו מלהגיע לסטנדרטים הנדרשים מאיתנו על ידי הפא, שוב ושוב.
כשאנחנו ממשיכים להילכד במצוקה או מגיעים למבוי סתום כשאנחנו עושים משהו, עלינו לראות אם נקודת המוצא שלנו אנוכית. אם הבסיס שלנו נכון, דברים ישתנו ונמצא דרך.
במאמר “China Fahui | Eliminating the Persecution of Being Released on Bail with Righteous Thoughts”, כותבת המאמר נאבקת במושגים ופחדים שונים, עם העצמי והצלת אנשים.
כשהיא הזכירה לעצמה שהיא מתרגלת של תיקון הפא ורק חשבה על הצלת אנשים, היא כתבה מכתבים ללא לאות והבהירה את האמת באופן אישי לאלו שרדפו אותה. מחשבות טובות לב וחסרות אנוכיות שכאלה פרצו מבעד לרדיפה. הנה פיסקה מתוך מה שהמתרגלת כתבה: "זכרו תמיד שהצלת אנשים היא המשימה שלנו. התחילו להבהיר את העובדות לשוטרים המעורבים ישירות ברדיפה ופנו אליהם בחמלה. העובדה שאנחנו נותנים עדיפות להצלת אנשים, במיוחד אלו המעורבים ישירות ברדיפתנו, מציגה את המוסריות של תלמידי הדאפא. עם טוהר כזה, מי יעז לפגוע בנו? הרדיפה המרושעת תתפורר מיד".
נתיב הטיפוח שלנו צר מאוד, אז עלינו ללכת בו ישר! כל מחשבה שאינה אנוכית, כל טוב לב כלפי אנשים, כל דחייה של העצמי המטעה, יאפשרו לנו להרגיש את השינוי החיובי במחשבותינו וגופנו כשאנחנו נטמעים בפא.
עלינו להוקיר ולהתייחס לתיקון הפא ברצינות! ההזדמנות הזאת היא חסרת תקדים!
המאסטר אמר:
"זה תלוי בך אם תוכל לטפח ולתרגל ואם תצליח. אם תוכל לעשות את זה אז תמשיך בטיפוח שלך; אם לא תוכל לעשות את זה, אם לא תוכל לטפח, אז מעתה ואילך אל תחשוב עוד על טיפוח-תרגול. פרט לשדים שירמו אותך, אף אחד אחר לא ילמד אותך ובעתיד לא תוכל לטפח"."("ג’ואן פאלון" הרצאה שמינית "מי שמתרגל גונג משיג גונג")
כל פעם שאני קוראת את זה אני מרגישה עצובה. כשישות מאבדת לנצח את ההזדמנות לתרגל טיפוח אחרי המתנה של זמן רב כל כך, זו תחושה של חוסר תקווה. אנחנו יכולים רק לפעול היטב, אין דרך אחרת.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2025 Minghui.org. All rights reserved
קטגוריה: תובנות בטיפוח
