תאונה קשה הייתה הזדמנות לטיפוח

(Minghui.org) בעזרת הגנתו של המאסטר שרדתי שתי תאונות קשות. אני רוצה לספר לכם על התאונה השנייה שלי ולהודות למאסטר שהציל את חיי.

רכבתי על האופנוע שלי בעיר הבירה דאיגו בדרום קוריאה בערב ה-27 באוקטובר 2021. לבשתי ג'קט עם בטנה מכותנה נגד הקור. עצרתי בצומת גדולה מאחורי כמה מכוניות וחיכיתי שהרמזור יתחלף לירוק. לפני שהרמזור השתנה שמעתי פתאום “בום” ואחריו קולות רעש. מייד חשבתי: "האם הייתה תאונה?"

דרך הזמזום המתמשך באוזניי שמעתי מישהו אומר: "אוי, זה נראה רע, היא מתה?" תהיתי: "מי מתה?" פתחתי לאט את עיניי. קהל רועש התאסף סביבי וחשבתי: "למה אני יושבת על הקרקע? אוי! אני זאת שנפגעה ממכונית". מישהו שאל: "איך את מרגישה?" מייד השבתי: "אני מרגישה טוב, אני בסדר".

הקהל התכנס סביבי וחיכה שהמשטרה תגיע. ישבתי על האדמה וגיליתי שנעליי נעלמו והאופנוע שלי הושלך כמה מטרים ממני. גם ראיתי את המכונית שפגעה בי. כשישבתי שם עם רגליים פשוטות לפנים, כמה אנשים שאלו: "את יכולה לקום?" אף שאמרתי שכן, לא הצלחתי להזיז את רגליי. הוצאתי את הטלפון הנייד שלי והתקשרתי לבעלי ולכלתי. בדיוק כשסיפרתי להם על התאונה ועל המיקום שלי הגיע האמבולנס.

עקרונות של אנשים רגילים לא חלים על מטפחים

כשהפרמדיקים שמעו שאני יכולה לקום בעצמי, הם ייצבו אותי כשניסיתי לעמוד. אך לא יכולתי להזיז את זרועותיי, רגליי וידיי, ורעדתי מהלם ומקור. באותו רגע בעלי וכלתי הגיעו. המשטרה הציעה לי ללכת לבית החולים, וכלתי אמרה: "אמא, את לא מבינה את החוק בקוריאה. בנסיבות כאלה עלייך ללכת לבדיקה". השבתי: "שיעשו עם זה מה שהם רוצים. לא אלך לבית חולים. אני בסדר".

על אף מחאותיי, הפרמדיקים העמיסו אותי על אלונקה והכניסו אותי לאמבולנס. בקשתי מכלתי לעזור על ידי שתחזור על המשפט "פאלון דאפא דרך רוחנית המבוססת על העקרונות "אמת, חמלה סובלנות" ו-5 תרגילים שקטים. . הוא טוב, 'אמת-חמלה-סובלנות' זה טוב", וביקשתי עזרה מהמאסטר.

כשהגעתי לבית החולים חשבתי לעצמי: "המאסטר נשא הרבה כל כך עבורי. אסור לי לפגוע במוניטין של הדאפאבסינית: "החוק הגדול".. פאלון דאפא הוא טוב, ואני מסרבת להכיר ברדיפהמאז 1999 מתרגלים בסין נאסרים ללא עילה חוקית, מעונים באכזריות ומחלקם אף נקצרים איברים בכפייה בעודם חיים. מס' הקורבנות נאמד במיליונים הזאת מהכוחות הישנים. זה היה חייב לקרות עקב הכישלונות האישיים שלי. הכוחות הישנים ניצלו את הפרצה הזאת והתכוונו לפגוע בגופי, בניסיון למנוע ממני לבקר באתרי תיירות ולהבהיר שם את האמת כדי להציל ישויות חיות".

כלתי שאלה אותי: "אמא, איך את מרגישה?" עניתי: "אני בסדר. בבקשה תמשיכי לחזור על המשפט "פאלון דאפא הוא טוב, 'אמת-חמלה-סובלנות' זה טוב" ובקשי עזרה מהמאסטר. המאסטר יטפל בהכול, ואת לא צריכה לדאוג". כלתי ענתה: "בסדר".

כיוון שהתאונה שלי קרתה במשך מגפת הקוביד 19, בית החולים היה עמוס עד אפס מקום. לא היה מקום במחלקות המיון, אז נאלצתי לחכות בחוץ באמבולנס, עדיין רעדתי מקור. לבסוף הצוות הרפואי הגיע ושם אותי בכיסא לחכות לתורי. אף שחלק גופי העליון היה חלש, לא רציתי להישאר בבית החולים אף שנייה נוספת. חשבתי: "מאסטר, אחתור להיות ראויה לתואר 'מתרגלת פאלון דאפא', ואשמור על המחשבות הנכונות שלי". ניסיתי להיזכר בפאחוק, עיקרון של המאסטר.

לאחר עשר דקות צוות בית החולים בישר לנו שכמעט הגיע תורי להיבדק אצל רופא. אמרתי לכלתי: "איני זקוקה לטיפול רפואי. אני מטפחת, אני בסדר. זהו רק מבחן בטיפוח". כשכלתי שאלה: "את באמת בסדר?" עניתי: "כן. עזרי לי לעמוד ואנחנו יכולות ללכת. בואי נצא דרך הדלת הראשית".

אני הרבה יותר גבוהה מכלתי, אז אף שהצליחה לעזור לי לעמוד, היא בקושי הצליחה לתמוך בי. הרגעתי אותה ואמרתי שאני צריכה רק תמיכה קלה ממנה. הפרמדיקים המודאגים עצרו אותנו בכניסה ואז שמעתי ברמקול שקוראים את המספר שלי. הרופא בא ואמר לי: "אם את יכולה ללכת מפה ללא עזרה, לא נאלץ אותך להישאר". הסכמתי, עזבתי את האחיזה בכלתי ויצאתי בכוחות עצמי דרך דלת הכניסה.

משפחתי לא התייחסה אליי כמו אל חולה

ברגע שיצאתי מהדלת הראשית של בית החולים ראיתי את בני ונכדי הולכים לעברנו. נכדי רץ לקראתי והרמתי אותו. כשבני שאל: "את בסדר?" הרגעתי אותו: "אני בסדר. תראה אותי, אני מרגישה טוב". בכיתי כשאמרתי: "תודה לך , מאסטר".

במגרש החנייה של בית החולים כלתי הציעה: "בבית שלך אין חימום, והחורף קשה במיוחד. למה שלא תבואי אלינו? בבניין שלנו יש חימום מרכזי והרצפות מחוממות. את יכולה להישאר איתנו כמה ימים".

עניתי: "בתי, את ובני כל כך שומרים על כיבוד הורים. אני אסירת תודה מאוד, אבל אני גם מתרגלת. אחלים לחלוטין על ידי לימוד הפא ותרגול התרגילים עם בעלי. אם אלך לביתך וארשה לעצמי שיתייחסו אליי כמו אל חולה, מצבי יורע. אני יכולה לעשות הכול בעצמי, אז תני לי ללכת הביתה, טוב? אם מצבי לא ישתפר כלל ביומיים הבאים, אתקשר אליך ותוכלי לקחת אותי לביתכם".

בעלי ואני הלכנו הביתה. עדיין היה קר, אז בעלי אמר שהוא ירתיח מים כדי שאשתה. הסכמתי, אבל ברגע שעמד ללכת עצרתי בעדו: "חכה, ארתיח את המים בעצמי. אם אתן לך לטפל בי, האם איני מרשה לך להתייחס אליי כאל חולה? אני מתרגלת דאפא ואין דבר שאינו בסדר איתי".

קמתי והרתחתי את המים. מאוחר יותר קיפלתי את מכנסיי מעלה וראיתי שרגליי וכפות רגליי מכוסות בחבורות. בעלי דאג מאוד, אבל הרגעתי אותו: "זו אשליה מזויפת. בוא נלמד את הפאחוק, עיקרון". קראנו את הפא ועשינו מדיטציה. בחצות שלחנו מחשבות נכונות והלכתי לישון.

למחרת בבוקר קמתי קצת לפני שש, התרחצתי כרגיל והדלקתי קטורת, ואז שיננתי את הפא. אחרי שמונה בבוקר נזכרתי שרגליי וכפות רגליי מלאות חבורות, אז קיפלתי מעלה את מכנסיי וראיתי שהחבורות נעלמו ורגליי נראות רגיל. בכיתי. אמרתי לבעלי: "תראה, רגליי נרפאו לגמרי". בעלי הופתע.

במשך הימים הבאים, בית החולים, מחלקת התחבורה והמשטרה התקשרו אליי לדון בעניין הפיצויים. בעלי ואני אמרנו להם: "אנחנו מתרגלי פאלון דאפא ואיננו רוצים דבר".

כשהשוטר שהתקשר אלינו שמע שסירבנו לתבוע פיצויים, הוא אמר: "אין כבר אנשים כמוכם". בתחילה הוא חשש שאני זרה שאינה מבינה את זכויותיה לקבלת פיצויים תחת החוק הקוריאני, אז הוא הראה לבעלי סרטון של התאונה. רק אז הבנו כמה חמורה היא הייתה. הנהג שנכנס בי היה בשנות ה-70 לחייו. כשהתקרב לצומת, הוא ניסה לבלום את המכונית אך לחץ בטעות על דוושת הגז. מכוניתו המאיצה התנגשה באופנוע שלי, והעיפה אותי גבוה לאוויר! ובכל זאת הצלחתי לצאת מהתאונה הקשה הזו כמעט ללא פגע.

במחשבה לאחור, כשמישהו שאל אותי בהתחלה איך הרגשתי כשעדיין ישבתי על הקרקע בזירת התאונה, ברגע שעניתי: “אני מרגישה בסדר, אני בסדר”, הרגשתי בנוח בצורה מדהימה כאילו הייתי עטופה בכדור כותנה גדול. המאסטר הגן עליי.

ההבנה האישית שלי

אני משתפת את התקרית הזו כדי להזכיר למתרגלים עמיתים שלא משנה מה קורה, אין עלינו להתייחס לעצמנו כאל אנשים רגילים. יש מתרגלים עם כוונות טובות המתנדבים לטפל ולשרת את אלו הפגועים מקארמת מחלה. אני מרגישה שההתנסות שלי יכולה להזכיר להם לא להתייחס למתרגלים אחרים כאל חולים. מתרגלים העוברים קשיים אינם צריכים לקבל את הנסיבות שלהם כדבר טבעי, ולחשוב שזה בגלל שהם מסלקים קארמה. אם הם מחזיקים איתן באמונתם בפאלון דאפא, הם יצליחו להתגבר על קשיי המחלה.