התבוננות פנימה וסילוק החזקות עזרו לי להתגבר על שיתוק בַּפָּנים

(Minghui.org) אני מתרגלת פאלון דאפא מפרובינציית שאן-דונג. ב-3 בספטמבר 2018 סיימתי את חמשת התרגילים בשגרת הבוקר שלי והלכתי למטבח לשתות משהו. אבל ברגע שניסיתי לשתות הרגשתי שפי חסר תחושה והמים זלגו במורד הסנטר והחזה.

כשאני בהלם נגעתי בפניי וקלטתי שאיבדתי כל תחושת תחושה בצד ימין ושהצוואר שלי נוקשה. ניגשתי למראה וראיתי שפניי התעוותו. הפינה הימנית של פי צנחה, והשמאלית פנתה כלפי מעלה. לא הצלחתי לסגור את פי כראוי. אפילו העיניים שלי הושפעו מכך. עין אחת הייתה גדולה מהשנייה. בכיתי והתחננתי למאסטר בלבי שיעזור לי.

בעלי, שגם הוא מתרגל פאלון דאפא, אמר לי בדאגה שזה נראה כמו שיתוק בֶּל (סוג של שיתוק פנים). עמית לעבודה נפגע באופן דומה, ועכשיו פיו עדיין מעוות. בעלי אמר לי: "זה תלוי בך להחליט איך להתמודד עם המצב הזה".

יתר על כן, אותו יום היה היום הראשון של נכדי בבית הספר והבטחתי לקחת אותו לשם. כל קרובי המשפחה והחברים שלי ידעו שאני מתרגלת פאלון דאפא. מה הם יחשבו כשיראו אותי במצבי?

בעלי אמר לי שההרצאה החדשה של המאסטר מזכירה שוב שאפשר לפנות לטיפול בבתי חולים. נזכרתי שהמיגרנה החמורה שהייתה לי והשרירנים שהתגלו ברחמי נרפאו זמן קצר אחרי שהתחלתי לתרגל דאפא. ב-2014 כל המשפחה שלנו הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה אבל אף אחד לא נפגע. ידעתי שהמאסטר יעזור לי להתגבר על המצוקה הזאת והחלטתי לא ללכת לבית החולים.

לאט לאט הכרחתי את עצמי להוציא תשובה משפתיי הנוקשות, שלא שיתפו פעולה. אמרתי: "זו אשליה. אני שוללת את כל זה". ברגע שהמילים האלה יצאו מפי, הצד הימני של פניי התכווץ במעין עווית וחמימות נוחה זרמה מקצה ראשי לשאר גופי.

הצלחתי להרגיש שוב את הצד הימני של פניי. הסתכלתי במראה וגיליתי שתווי הפנים שלי נראים פחות מעוותים מאשר קודם לכן. באופן אינטואיטיבי ידעתי שהמאסטר הסיר כמות גדולה של קארמה מגופי. מאושרת ושמחה צעקתי: "תודה לך מאסטר! תודה לך מאסטר!"

כשלקחתי את נכדי לבית הספר, המשכתי לחשוב על דרכים להתמודד עם המצוקה הזאת. מתוך כתבי המאסטר ידעתי שעלינו להתייחס לכל דבר שאנחנו נתקלים בו כדבר טוב, כהזדמנות להתרומם ברמות הטיפוח.

חיפשתי פנימה וזיהיתי את ההחזקות שלי לגאווה, להאשים אחרים, לטינה, להתפארות ולחוסר יכולת לקבל את דעותיהם של אחרים. ההחזקות האלו הפכו לטבע שני שלי, לכאלה שאפילו אני לא זיהיתי את קיומן.

נזכרתי במיוחד באירוע שהתרחש בליל יום ראשון. נכדי הצעיר רצה לשחק בפארק אבל חתני הציע שהם ייצמדו לתכנית המקורית שלהם, לצאת לראות סרט. בעבר המלצתי לבתי (גם היא מתרגלת) לא לצפות בסרטים שהופקו עבור אנשים רגילים. אף שבתי לא הגיבה, הבעת פניה הראתה את התנגדותה. ידעתי שאם לא אסכים לתוכניות שלהם, הזוג הצעיר יתרגז וגם נכדי יביע את מורת רוחו. לפיכך שתקתי כשהלכו.

אבל לאחר מכן התחלתי לנטור טינה כלפי בתי. החלטנו לחיות ביחד כדי לעזור אחת לשנייה לאורך נתיב הטיפוח שלנו. נטלתי על כתפיי ברצון את העוֹל הזה להשגיח על בנה, לבשל, לנקות ולטפל בעבודות הבית. אבל היא התעלמה מעצתי ורצתה לצאת לצפות בסרט.

כעסי הלך וגבר כשהוא משבש את מצבי הנפשי ומפריע ליכולת שלי ללמוד את הפא, לתרגל את התרגילים ולשלוח מחשבות נכונות.

סביבת המשפחה שלנו נעשתה מתוחה מאוד בגלל הכעס שלי. בעלי ביקש ממני כל הזמן להתמקד בשיפור השין-שינג שלי ובסובלנות שלי. אבל סירבתי לפעול על-פי עצתו ודבקתי בעקשנות בדעות שלי. התעקשתי שאלה הם בתי וחתני ששוגים ומבזבזים זמנם על סרטים, כשהם צריכים לעשות את שלושת הדברים.

מאוחר יותר הבנתי שהכעס שלי אינו במקומו. המשפחה לא הלכה בסופו של דבר לסרט ובמקום זאת הם הלכו לפארק החיות.

המצוקה הזאת זעזעה והחזירה אותי לעשתונותיי. על אף שטיפחתי במשך שנים כה רבות, התעקשתי עדיין בנחישות, כמו אדם רגיל, שהדעות שלי הן הנכונות.

כששבתי הביתה ישבתי בתנוחת הלוטוס, כשאני מרימה ביראת כבוד את "ג'ואן פאלון" בשתי הידיים והתנצלתי בכנות בפני המאסטר: "מאסטר שגיתי, אני אתקן את עצמי".

מאחר שפי נותר נוקשה במקצת, רציתי לקרוא בהתחלה את ההרצאה הראשונה של "ג'ואן פאלון" בלבי. אבל אחרי ששקלתי זאת חשבתי שזה רק לציית לתנאי המצוקה שנכפו על ידי הכוחות המרושעים. לפיכך התחלתי לקרוא בקול, כשאני מבטאת לאט כל מילה בקפדנות. המאסטר אמר ב"ג'ואן פאלון":

"איך עלינו להתמודד עם עניין זה? כשנתקלים בקונפליקט מסוג זה עלינו ראשית לשמור על קור רוח ואין עלינו להתנהג באותה דרך כמו אותו אדם. מובן שאתה יכול להסביר את העניין באדיבות ואין זו בעיה אם תבהיר את העניין, אבל אם אתה מתעקש על זה יותר מדי זה גם לא בסדר".

"כמתרגלים תיתקלו לפתע בקונפליקטים. מה עליכם לעשות? עליכם לשמור תמיד על לב של חמלה ועל מצב לב שליו. אז כשאתם נתקלים בבעיה תוכלו לפעול היטב כי יהיה לכם זמן ומרחב למתן את העימות". (הרצאה רביעית)

באופן ברור לא פעלתי בהתאם לכתבי המאסטר. לא ניסיתי להסביר דברים בצורה ברורה ונטרתי כעס רב. כשנתקלתי בבעיות, לא עצרתי לחשוב על אחרים. המצוקה הזאת קרתה לי בצדק, כדי לאפשר לי להכיר בהחסרות שלי.

לאחר מכן ביליתי שעות בלימוד הפא, תרגול התרגילים ושליחת מחשבות נכונות כל יום. ההחזקות שלי נוצרו במשך שנים רבות, אבל לנוכח המצוקה הזאת וטוב הלב של המאסטר הצלחתי סוף סוף לסלק לחלוטין את חוסר שביעות הרצון ואת הטינה.

התחושה חזרה בהדרגה לצד הימני של פניי ועד מהרה הצלחתי לאכול, לשתות ולדבר כרגיל, מה שגרם לבתי לקרוא בשמחה: "אימא, מצבך משתפר כל כך! הדאפא הוא מדהים!"

עשרה ימים לאחר שגיליתי לראשונה את מצבי אמרתי בשמחה לבעלי: "החלמתי לחלוטין".

בעלי בחן בקפידה את פניי ואמר: "לא לגמרי. הפה שלך עדיין נטוי במקצת".

הסתכלתי במראה וידעתי שעדיין יש לי החזקות לגאווה, להיות צודקת ולזלזל באחרים.

המסע שלי לסלק החזקות ממשיך ואני מוקירה את ההזדמנות הזו לטפח ולהתרומם ברמות הטיפוח.