לוותר על מושגים אנושיים כשמטפלים בילדים

(Minghui.org) שני נכדינו באו להיות איתנו בקיץ למשך שבוע. לבת קוראים יו יו ולבן קוראים ג'יג'י.

ג'יג'י התעקש לאכול את ארוחת הצהריים על הספה. חששתי שהאוכל ילכלך את הרהיטים ואת הרצפה אז אמרתי לו שהוא צריך לאכול ליד השולחן. הוא קיבל התקף זעם.

לא הצלחתי לשכנע את ג'יג'י והלכתי לחדרי להרהר במצב. מה עשיתי שאינו בהתאם לפא? במחשבתי עלה המשפט "להחזיק ברעיון של עצמי". אמרתי לעצמי: "סלקי את ההחזקה לדרך החשיבה שלך". ברגע שסיימתי לשלוח מחשבות נכונות לסלק את ההחזקה, יו יו קראה: "סבתא, ג'יג'י יושב ליד השולחן ומחכה לאוכל". ג'יג'י שלפני כמה דקות קבר את ראשו בספה, ישב יפה עכשיו וחיכה לארוחה שלו.

בפעם אחרת, ביקשתי משני הנכדים לרחוץ ידיים לפני ארוחת הצהריים. אמרתי להם את זה מספר פעמים. יו יו הלכה לרחוץ את ידיה אבל ג'יג'י התעכב לנעול נעליים. שאלתי: "למה  אתה לא רוחץ ידיים?

ג'יג'י השיב: "תתנצלי בפניי. תבקשי סליחה!" הוא אמר את זה פעמיים. אף שלא הבנתי במה שגיתי, זכרתי את דברי המאסטר:

"אנחנו אומרים שכשאתה לוקח צעד אחורה בזמן קונפליקט, תגלה שהים והשמים הם ללא גבולות ובטוח יהיה מצב אחר". ("ג’ואן פאלון" הרצאה תשיעית "הארה")

עניתי לו: "אני מצטערת". הוא ישר הלך לאכול ארוחת צהרים. אך לא באמת הצטערתי כשאמרתי את זה. אז שאלתי אותו: "מה עשיתי לא נכון שאני צריכה לבקש סליחה?"

הוא ענה: "גרמת לי עוול. אני נעלתי נעליים, אז איך יכולתי ללכת לרחוץ ידיים? ואת פשוט שאלת למה לא רחצתי ידיים".

למה לא הבנתי את הילד? התשובה היא כי פעמים רבות ג'יג'י עושה צרות ויכול להיות די הרסני. לדוגמה, הוא בדיוק שבר את העט היקר שלי וגרם לדלת ההזזה להיתקע כיוון שהכניס חרוזים קטנים לתוכה. כל זה גרם לי להשגיח עליו מקרוב בחרדה. הוא גם לא מקשיב לי, אז יש לי רושם לא טוב עליו. כשאני מחלקת חטיפים אני נוטה לתת לו פחות וגם את הקטנים יותר. כשאני מתקשרת לבתי אני שואלת אותה בעיקר על יו יו ולעתים רחוקות על ג'יג'י. עמוק בפנים, מחשבה של נקמה היא זו שגרמה לי להתייחס אליו בחוסר הוגנות. כמה מביש שאני מנסה להתנקם בילד בן שש? האם אני יכולה לקרוא לעצמי אדם טוב? זו אינה הדרך לנהל טיפוח.

אני מצטערת על איך שהתייחסתי לג'יג'י, שיש לו הרבה תכונות טובות. פעם אחת התכוננו לצאת החוצה לחלק עלונים של פאלון דאפא. זה היה אחר צהרים חם והיססתי אם לצאת, אבל ג'יג'י התעקש שנלך. כשהיינו בחוץ הוא חילק את כל העלונים. בפעם אחרת הוא חילק עלונים מדלת לדלת, מהקומה הראשונה עד הקומה השמינית שלמעלה.

תמיד ביקשתי יותר מפעם אחת שירחצו ידיים לפני כל ארוחה. הבנתי שזה בגלל שציפיתי שהם לא יקשיבו לי. כתוצאה מזה הם התעלמו ממני כי לא התייחסתי אליהם בחמלה.

ניסיתי גישה שונה. לפני שביקשתי שירחצו את ידיהם אמרתי לעצמי: "הם ילדים טובים, הם חיים המתמזגים בהרמוניה עם "אמת-חמלה-סובלנות". התוצאה הייתה שהיה מספיק לבקש רק פעם אחת. הם רחצו את ידיהם היטב עם סבון. זה אף פעם לא קרה קודם.

ביום הראשון ששני הנכדים באו יו יו רצתה לאכול גלידה לפני ארוחת הצהרים. הגבתי מיד: "את לא יכולה לאכול אוכל קר לפני הארוחה, את תחלי, כי אוכל קר וחם מתנגשים זה בזה. אבל היא התעקשה ובכתה. לקחתי צעד אחורה ואמרתי: "בואי נעשה ככה: תאכלי את הגלידה אחרי הארוחה". אבל היא המשיכה לבכות.

לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות. הלכתי לחדרי וניסיתי להירגע. הדלקתי את רדיו מינג-הווי והמילים הראשונות ששמעתי היו: "מתעקש על הצד שלו". האם זה לא היה במיוחד כדי שאשמע זאת?

המאסטר אמר (תרגום זמני, לא רשמי):

"זה בסדר שתחנך אותם..."

 (“Teaching the Fa and Answering Questions in Zhengzhou"  "Explaining the Teachings of Zhuan Falun")

זה לא מוטעה מצדי לחנך אותם. זו אחריותי לדאוג שהם יאכלו היטב כשהם תחת טיפולי. אני צריכה להחזירם לאמם שמחים ובריאים. כל המחשבות האלה מתבססות על העקרונות שלי. מתרגל צריך לנתח דברים בהתבסס על הטיפוח. איפה לא פעלתי בהתאם לפא?

להסתכל פנימה זה רב עוצמה, והבנתי שמה שהתעקשתי עליו היה צורת חשיבה אנושית, לא עקרונות הפא. לדוגמה, העיקרון של, "לאכול אוכל קר לפני ארוחה יגרום לחולי", לא יגרום דבר למישהו שאין לו קארמה. לחלות או לא, מתבסס על הקארמה של האדם. אנשים הנוברים באשפה כל היום לא יחלו אם אין להם את הקארמה הגורמת למחלות. אך מישהו ששומר מאוד על הדיאטה שלו יכול עדיין לחלות אם יש לו את הקארמה לכך.

שחררתי את דרך המחשבה האנושית לגבי אוכל, ונתתי לילדים לאכול גלידה לפני ארוחתם. הם היו בסדר. לאחר שאכלו הם רצו ושיחקו. אבל המושגים האנושיים שלי חזרו וחשבתי: "אל תרוצו אחרי שאכלתם".

הדאגה שהילדים יחלו ושבתי תכעס עליי הייתה החזקה לפחד. מדוע אנשים חיים חיים מעייפים שכאלה? זה כיוון שהם חוששים לזה ולזה, לעצמם ולמשפחותיהם. אם ניתן משקל לדאגות כאלה, נלך לאיבוד בתוך הדילמות האנושיות.

מתרגלי דאפא הם כאן כדי לתקן את הפא ולהציל ישויות חיות. אנחנו לא יכולים לתת לצורת מחשבה אנושית ומחשבות אנושיות לשלוט בנו.

תודה לך, מאסטר!