ילד שנשר מבית הספר בשל תסמונת טוֹרֶט נרפא על ידי הפאלון דאפא

(Minghui.org) יום חורפי אחד ב-2006 בני, שהיה בכיתה ב', הלך לבית סבתו לאחר הבחינה האחרונה שלו. הוא צפה בסרטים מצוירים כל אחר הצהריים והערב וגם אחרי שסבתו הלכה לישון. כשחזר בבוקר המחרת הביתה, הבחנתי שעיניו אדומות ושהוא לא מצליח להפסיק להניד בראשו. מדי פעם הוא התעוות, הנהן בראשו, משך בכתפיו, והבליט את בטנו. לא הצלחתי לעצור אותו גם כשהחזקתי את ראשו בשתי ידיי.

לקחתי אותו לבית החולים, שם הוא אובחן עם תסמונת טורט. הרופא אמר לי שאין לזה מרפא, אך הוא ינסה כמה תרופות ואקופנקטורה [דיקור סיני]. כששאלתי מה גרם לזה הוא ענה: "אף אחד לא יודע".

הייתי מיואשת וזרמתי עם הטיפול. שישה חודשים עברו ושום דבר לא השתנה, אז העברתי את בני לבית חולים מחוזי ושמתי אותו תחת השגחת מומחה. המומחה יעץ על טיפול אינטנסיבי יותר ומינון תרופתי גבוה יותר. שנה לאחר מכן, הוא עדיין לא הראה שום סימנים של שיפור. החלטנו ללכת לבייג'ינג לחפש את הרופא המומחה ביותר בנושא, ולשכור שם דירה. לאחר זמן מה חזרנו הביתה, אך עדיין נסענו לבייג'ינג פעם בחודש להשיג תרופות. כל יום בני נאלץ לשתות שלוש קערות גדולות של נוזל תרופתי ולקחת מלוא החופן כדורים. אחרי זה לא היה לו תיאבון. הרגשתי נורא לראות אותו מאבד בהדרגה ממשקלו. זה נמשך שנה והסימפטומים שלו החריפו.

הוא נענע בראשו בתדירות גבוהה יותר והשתין על עצמו בכל פעם שהבליט את בטנו. אף שהיה בכיתה ה' הוא לבש חיתול. כשכתב, ידו קפצה, ולעתים קרובות והוא פספס מילים. הוא הפסיד די הרבה שיעורים ולא היה לו זמן להכין שיעורים כי היינו צריכים ללכת לרופא לעתים תכופות. הייתי עצובה על מה שקרה לילד החכם הזה. כשהיה בכיתה ד', למרות מצבו, הוא היה תלמיד מצטיין ואפילו הגיע למקום שלישי בתחרות מתמטיקה לאומית.

אבל מצבו התדרדר במהירות, ובכיתה ה' ציוניו ירדו למחצית התחתונה של כיתתו. המצב החמיר והוא החל להשמיע קולות ללא שליטה במהלך השיעור, וזה הפריע למורה. מוריו וחברי כיתתו התרחקו ממנו בגלל מצבו. אביו לא הצליח לקבל שהילד החכם שלו שכולם העריצו הפך לילד בעייתי, וצעק עליו כל יום.

בני בכה בייאוש: "אמא, האם אי פעם אירפא? כל החברים שלי מתרחקים ממני, זה שובר את לבי!" חיבקתי אותו ולא יכולתי להפסיק לבכות. ניסיתי כל טיפול אפשרי ובזבזתי את כל כספי, אך שום דבר לא עזר. תוך שבועיים שערי הלבין ובכיתי כל הזמן. הוצאתי אותו מבית הספר ושכרתי מקום ליד הים כדי שהוא יוכל להירגע ואולי להרגיש טוב יותר.

לאחר שחזרנו הביתה הוא עדיין לא השתפר. לא חשבתי שזה יעבוד אם נשלח אותו שוב לבית הספר אז אמרתי לו: "למה שלא נלך לגור במקדש? שם שקט יותר". הוא בכה: "אמא, שם לא אוכל ללכת לבית ספר. אני רוצה ללכת לבית ספר וללמוד". דמעות זלגו על לחיי. הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע ברגשותיו, אך הוא לא היה במצב המאפשר לו ללכת לבית הספר.

כשהגעתי כמעט לקצה, שכנה שלי שאלה מה קרה, כי נראיתי אומללה. כשסיפרתי לה היא אמרה: "יש דרך שהוא יוכל להירפא". לא יכולתי לחכות לשמוע מהי הדרך! היא אמרה: "אם הוא יתרגל פאלון דאפא דרך רוחנית המבוססת על העקרונות "אמת, חמלה סובלנות" ו-5 תרגילים שקטים. . הוא יהיה בסדר". היא אמרה לי שלפאלון דאפא יש יתרונות ריפוי מדהימות וזה ריפא רבות ממחלותיה.

שאלתי: "אבל החדשות אומרות שזה רע" היא סיפרה לי שהחדשות מפוברקות ושהכביכול "ההצתה העצמית" בכיכר טיאננמן הייתה תקרית מבוימת נגד הפאלון דאפא. חשתי את טוב הלב של שכנתי והתרגשתי מאוד. שאלתי אם אוכל לשאול ממנה את הספר "ג'ואן פאלוןהספר העיקרי של הפאלון דאפא (פאלון גונג)", הספר העיקרי של הפאלון דאפא, והיא מיד הביאה לי אותו. תוך כדי קריאת הספר ידעתי בבטחה שיש תקווה לבני ושהתקווה היא לא בית החולים. הייתה לי מחשבה: "הספר הזה יכול לעזור לו".

סיימתי לקרוא את הספר תוך שלושה ערבים וגם בעלי קרא אותו. לאחר שקרא אותו פעם אחת, הוא הסכים לאפשר לבננו לתרגל פאלון דאפא. כששאלנו אותו אם הוא רוצה לתרגל, הוא אמר: "אבל אסור לנו לתרגל את זה [בגלל הדיכוי בסין], ולא אוכל ללכת לבית ספר אם אעשה זאת". אמרתי לו שהספר אינו כמו מה שנאמר עליו בטלוויזיה, ושהוא מלמד אנשים להיות טובים וללכת על פי העיקרון "אמת-חמלה-סובלנות" בחיי היום יום שלהם. אמרתי: "אין שום דבר רע בזה. תוכל לתת לזה הזדמנות?" הוא הסכים.

בעלי ואני הבטנו בבננו הקורא בספר במשך חצי שעה וראינו שהוא לא הוציא הגה ולא הייתה לו שום עווית. בעלי אמר: "קודם הוא לא הצליח לשלוט בתנועותיו אפילו לרגע. עכשיו הוא שקט וללא תזוזה במשך חצי שעה. הספר עובד". כשהוא קורא ספרים אחרים הוא עדיין מתנדנד הרבה. הוא החליט שהוא יתרגל את זה.

שלושתנו למדנו את "ג'ואן פאלון" כל יום. בני תרגל את התרגילים כשהיה לו זמן. תוך שבוע הסימפטומים שלו השתפרו משמעותית. שאלתי אותו אם הוא עדיין רוצה לקחת את התרופה שלו והוא אמר שלא. הוא זרק את התרופה היקרה לפח האשפה שבחוץ.

חמותי קנתה לבני שני בקבוקים של תרופה און ליין ואמרה שזה טוב לטיפול בתסמונת טורט. בני לא רצה לפגוע ברגשותיה של סבתו ולסרב לה ואמר לי: "בבקשה תגידי לסבתא שלקחתי את התרופה שלה. אמשיך לתרגל. כשאירפא אספר לסבתא וסבא את האמת על הפאלון דאפא ואדאג שיתרגלו גם כן". ואכן, חמי וחמותי הפכו לאחר מכן למתרגלים.

חודש אחרי שבני החל לתרגל, הוא עבר את מבחן הכניסה שלו לחטיבת הביניים. הוא נכנס לכיתה הטובה ביותר עם הציון הגבוה ביותר במתמטיקה בבית הספר. ארבע שנים לאחר מכן הוא נכנס לבית ספר התיכון שהוא בחר.

כשהיה בתיכון, הוא היה עסוק מאוד בלימודיו ופעמים רבות הוא הגיע הביתה אחרי עשר בלילה ולא היה לו זמן ללמוד את כתבי הפאלון דאפא. לא רציתי שהוא יפסיק לתרגל, אז שלחתי אותו להשלים את לימודיו מחוץ לסין. באותה תקופה האנגלית שלו לא הייתה טובה אבל הוא המשיך ללמוד את הכתבים, ותוך שלושה חודשים הוא סיים את לימודיו בבית הספר לשפות והתקבל לקולג'. הוא למד את הכתבים לעתים קרובות ושיתף את התנסויותיו בקבוצת פאלון דאפא מקומית. הוא ידע לחפש אחר החסרותיו והתחשב באחרים כשנתקל בבעיות.

 בעקבות ביצועיו היוצאים מהכלל בקולג' הוא זכה כל שנה במלגה. לאחר שסיים את הקולג' עם ציונים גבוהים, חמש אוניברסיטאות קיבלו אותו לתוכניות הלימודים שלהם, והוא בחר בזו שתמיד חלם עליה.

תוך כדי שאני כותבת דמעות זולגות על פניי. בני הוא מה שהוא היום בזכות הפאלון דאפא. מאסטר לי, מייסד השיטה, סילק את הקארמה שלו והעניק לו חוכמה. המאסטר הציל את בני ואת המשפחה הזאת, ואין לי דרך להביע כראוי את תודתי. אני מקווה שכל אחד יוכל לתת לעצמו הזדמנות ולהגיע להבנה מהו פאלון דאפא. זו שיטה ישרה שהמאסטר משתמש בה להציל אנשים.