(Minghui.org) השנה ימלאו לי 83. התחלתי לתרגל פאלון דאפא (פאלון גונג) ב-1995. כל פעם שאני קוראת באתר מינג-הווי מאמרים על מתרגלים עמיתים שמשתפים זיכרונות מהשתתפות בהרצאות של מאסטר לי, אני קוראת אותם שוב ושוב. לבי מתרגש בדיוק כמו לבם.
אני באמת מוקירה את אלה שהייתה להם הזדמנות להיות באופן אישי בסמינרים של מאסטר לי. בזמן ההוא אפילו לא ידעתי שסמינרים כאלו התקיימו. אז היום ברצוני לשתף את חוויותיי מסדנת פאלון גונג שנערכה במחוז שלי ב-1998. זה היה אירוע בן עשרה ימים עם יותר מ-500 אנשים, ועבורי זו הייתה החוויה הכי בלתי נשכחת, והתחלה מושלמת למסע הטיפוח שלי.
בקיץ 1998 מתרגלים במחוז שלנו ארגנו סדנה בבית ספר חטיבת ביניים במחוז. מתרגלת עמיתה התקשרה והזמינה אותי. באותה תקופה רק התחלתי לתרגל ובריאותי הייתה לקויה. גבי התחתון כאב כל כך שלא יכולתי לזוז. כשישבתי לא הצלחתי לעמוד, וכשעמדתי לא הצלחתי להתיישב. לא הייתי מסוגלת לדאוג לעצמי. המתרגלת אמרה לי לא לדאוג ושאחרים יעזרו לי. בעלי דאג ושאל: "איך תסתדרי? מי יעזור לך להתרחץ ולכבס?" אמרתי לו: "אנשים שמתרגלים פאלון גונג הם אדיבים. הם יעזרו לי".
כשהגעתי לנקודת המפגש לאוטובוס, רוב האנשים כבר עלו לאוטובוס והוא היה מפוצץ. מתרגלות עזרו לי להעמיס את המזוודה שלי, ושני אנשים עזרו לי לעלות לאוטובוס. הן שמרו עבורי את המושב הראשון ליד הדלת. באמת הרגשתי כאילו הן אחיות שלי. לא דאגתי כלל.
לאחר פחות משעה הגענו לבית הספר שלרגלי גבעה קטנה. כל נוסעי האוטובוס נאלצו לחכות שארד ראשונה. איש מהם לא היה חסר סבלנות או דחק בי. שתי מתרגלות עזרו לי לעלות על הגבעה הארוכה עד המעונות. הן הציעו את מיטתי, תלו את רשת היתושים שלי, ואפילו נתנו לי את המיטה התחתונה הכי יפה ליד החלון. הייתי כל כך אסירת תודה להן.
כל בוקר קמנו בארבע לתרגל את התרגילים. לא יכולתי לעשות את תרגיל העמידה הרביעי כי לא הצלחתי להתכופף. בתרגיל המדיטציה בישיבה נזקקתי לעזרה כדי רק להתיישב. במשך היום ישבנו על הרצפה בכיתה וצפינו יחד בסרטונים של הרצאות המאסטר ואז שיתפנו הבנות והתנסויות.
החלק הקשה ביותר עבורי היה להתקלח. בית הספר היה באזור כפרי, והתנאים היו ירודים. היו רק מים קרים, ואני נזקקתי לעזרה להביא מים חמים. לא יכולתי להתכופף קדימה כדי לפשוט את מכנסיי, אז הייתי צריכה לשחרר את החגורה ולתת להם ליפול מעצמם. בתחילה נזקקתי לעזרה ממתרגלות עמיתות כדי להתקלח לכבס את בגדיי. אבל ביום הרביעי כבר הצלחתי להביא מים חמים ולהתרחץ בכוחות עצמי. בתום עשרת ימי הסדנה יכולתי כבר לנוע בחופשיות!
חוויתי באמת את הכוח המרפא של פאלון גונג. בהתחלה באתי רק כדי להרגיש פיזית טוב יותר, ולא הבנתי הרבה לגבי מה שהפא מלמד. אבל עשרת הימים האלו היו התקופה הכי מאושרת, הכי מספקת, והבלתי נשכחת ביותר בחיי. הזיכרון הזה יישאר איתי לנצח.
הנסים שהיינו עדים להם בסדנה
דברים מדהימים רבים קרו במשך עשרת הימים ההם.
ראשית, רבים מאיתנו ראו במו עיניהם פאלונים. בהפסקת אחר צהרים אחת, בסביבות השעה 16.00 ראינו אין-ספור פאלונים גדולים בשמים מסביב לשמש השוקעת מצפון מערב לבית הספר. השמש כבר הייתה די גדולה, אך הפאלונים שראינו היו גדולים אף יותר. במרכז, ארבעת סמלי הסוואסטיקה נראו בבירור. הפאלונים הסתובבו ללא הרף זה אחר זה, משנים צבעים תוך כדי סיבוב. קולות התרגשות נשמעו כשאנשים קראו לאחרים מתוך הכיתות: "בואו החוצה! בואו לראות את זה!" כולם היו מלאי שמחה ופליאה. כולנו הרגשנו שזה המאסטר שמעודד אותנו!
בית הספר בו נערכה הסדנה היה על גבעה קטנה המוקפת משלושת צדדיה בשדות אורז. מחוץ לקירות בית הספר היו עשבים שוטים, ובלילות הקיץ היו יתושים בכל מקום. לפני הסדנה שלנו, קבוצה אחרת ניסתה לערוך שם מפגש הדרכה. שני אנשים הלכו לפני כן לבדוק את המקום, ובלילה רשתות היתושים שלהם כוסו בכל כך הרבה יתושים שהם נכנעו ועברו לבית מלון. אבל בסמינר שלנו, אף שיותר מ-500 מאיתנו ישבו בחוץ על הקרקע בשטח בית הספר בארבע לפנות בוקר כל יום לעשות מדיטציה, אף אחד לא התלונן על יתושים. מתרגלת אחת אפילו בחרה לשבת למדיטציה ליד שער קטן המוביל מחוץ לבית הספר בערב. היא אמרה שהיא לא ראתה אפילו יתוש אחד. האם זה לא מדהים?
כמובן שהבנו למה. שדה האנרגיה של יותר מ-500 מטפחים אמיתיים היה חזק להפליא. לא פלא שאיכרים מקומיים אמרו: "מה קורה בבית הספר הזה? כל לילה יש זוהר של אור אדום מעל המקום כולו".
בדיוק כמו שהמאסטר אמר ב"ג'ואן פאלון":
"השדה הזה אינו שדה רגיל והוא גם לא שדה לתרגול רגיל של צ'יגונג, הוא שדה לטיפוח-תרגול. אנשים רבים שלנו עם יכולות על-טבעיות ראו את השדה הזה של הפאלון דאפא שלנו. הוא מכוסה באור אדום והוא כולו אדום". ("ג’ואן פאלון" הרצאה שלישית)
פגשתי אשה בשנות ה-40 לחייה מעיר הולדתי שגרה עכשיו במחוז שכן. שאלתי אותה: "איך ידעת לבוא?" היא אמרה: "עם שיטה נהדרת כל כך וסדנה קרובה כל כך, איך יכולתי שלא לבוא?" בעלה נפטר שנים קודם לכן, והיא חיה בכפר. כדי שתוכל לשלוח את בנה לבית הספר היא הייתה חייבת לעבוד. אז חוץ מעבודת האדמה, היא עבדה בפריקת משאיות פחם. כל משאית היה צריך לפרוק באופן ידני באמצעות את, ואחר כך גבה כאב בכל פעם. אבל לאחר שהתחילה לתרגל פאלון גונג, פריקת הפחם כבר לא עייפה אותה.
אשה אחרת, איכרה שגרה במרחק כשמונה ק"מ מבית הספר, תרגלה כבר כמה שנים. היא באה כל בוקר מלאת אנרגיה ועם פנים זוהרות מבריאות. היו כל כך הרבה סיפורים מיוחדים ונוגעים ללב כאלה, איני יכולה אפילו לפרט את כולם.
מאוחר יותר המתרגלת שארגנה את האירוע אמרה לנו שהמצב היה די מתוח בהתחלה. הם תיכננו שיגיעו רק כ-200 איש, אבל לבסוף הגיעו גם מתרגלים מערים ומחוזות שכנים, ואפילו מבירת המחוז, ופתאום היו יותר מ-500 משתתפים! היה לחץ עצום מבחינת אוכל, מים וסידורי שינה.
כדי להבטיח שיהיו מספיק מים, הברזים נשארו פתוחים ומים זרמו כל היום והלילה כדי למלא את מכלי המים של בית הספר. קפיטריית בית הספר יכלה להכיל רק בישול עבור כ-200 איש, אז הם נאלצו לקנות עוד ציוד. אפילו אנשי צוות בית הספר שהיו בחופשה חזרו כדי לעזור, והביאו אתם קערות וכלים מהבית.
ועדיין, כל משתתף שילם רק 10 יואן ליום שכיסה את עלויות האוכל והלינה. כשהסדנה הסתיימה, נשארו עדיין יותר מ-16,000 יואן. המתאם תרם 9,000 יואן לבית ספר חטיבת הביניים ונתן את השאר לבית הספר היסודי המקומי.
מאוחר יותר כמה פקידי ממשלה באו לחקור בחשד שהמארגנים עשו רווח מהאירוע. אך כשהם סקרו את הרשומות, כל סנט נרשם בחשבון בבירור. למעשה, המארגן הראשי תרם מלכתחילה בשקט 10,000 יואן מכיסו כדי לעזור לקיים את האירוע.
לבסוף לפקידים לא היה מה לומר. הם פשוט לא יכלו להבין שפאלון דאפא הוא באמת מקום של יושר ושל טוהר.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2026 Minghui.org. All rights reserved
