(Minghui.org) בסוף שנת 2000, מתרגלת עמיתה נרדפה בשל הפצת חומרי הבהרת אמת, והיא מסרה את שמי למשטרה. נעצרתי ונלקחתי לתחנת המשטרה. סירבתי לשתף פעולה או לספק הצהרות כלשהן ופתחתי בשביתת רעב במחאה על כך.
יומיים חלפו ונכנסתי לחרדה כשאני תוהה: "מה קורה עם המתרגלים העמיתים שלי ועם אתר ייצור חומרי המידע? אני לא יכולה להישאר כאן". התחננתי בשקט: "מאסטר, אני רוצה לצאת מכאן. אני לא יכולה להיות כלואה כאן".
עם רדת הלילה, השוטרים הלכו לדרכם בהדרגה, והותירו רק שני שוטרי-עזר לשמור עליי. הנחתי שהגיע הזמן ללכת. הנפתי את האזיקים בחוזקה, והם נפתחו בבת אחת. השלכתי אותם הצידה ומיהרתי לשער. כשמשכתי בשער הברזל הגדול, הוא נפתח ללא כל מאמץ ויצאתי.
כשהגעתי לשער הראשי, שני שוטרי העזר ראו אותי יוצאת אבל לא ניסו לעצור אותי. הם רק הלכו אחריי והתחננו: "אם תצאי מפה, יפטרו אותנו. הילד שלי בתיכון, וגם אשתי פוטרה מעבודתה. אם תברחי, שנינו נהיה מובטלים".
באותו זמן המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) הפיצה שמועות זדוניות והשמיצה את הפאלון דאפא. היא הרעילה את מוחותיהם של אנשים בכל מקום. לא רציתי שאחרים יפתחו מחשבות שליליות לגבי השיטה ויסתכנו באובדן מקום עבודתם בגללי. לאחר רגע של היסוס, חזרתי לחדר החקירות בכוחות עצמי, סגרתי את דלת הברזל, הרמתי את האזיקים מהרצפה ואזקתי את עצמי.
כדי להימנע מנזק לשוטרים, העמדתי פנים ששום דבר מזה לא קרה מעולם. בלבי אמרתי למאסטר: "מאסטר, כל כך קשה לעשות את הבחירה הנכונה". באותו רגע הרגשתי באמת את מבטו האוהב של המאסטר עליי כשהוא מחייך – ממש להרף עין.
הם עמדו על המשמר מחוץ לדלת, ואני סיפרתי להם כל הלילה על היופי והפלא של פאלון דאפא, סיפרתי להם על חוויותיי האישיות ועל התועלות העמוקות שזכיתי להן באמצעות טיפוח.
הם הקשיבו, ואז מיהרו לסופרמרקט לקנות שתייה ועוגה והציעו לי אותם, תוך שהם מפצירים בי: "גברת צעירה, תאכלי משהו. אחרת, איך יהיה לך הכוח להילחם במשטרה?" צחקתי ואמרתי: "תודה על טוב ליבכם. אני שובתת רעב במחאה על הרדיפה הבלתי הגיונית שלהם. מעולם לא חשבתי להיאבק במשטרה".
בבוקר השלישי ליוו אותי השוטרים לבניין משרדים בתוך המשרד המוניציפלי של ביטחון הציבור. כל קומה הייתה מאובטחת על ידי דלת מתכת נעולה בכניסה לחדר המדרגות. בקומה השלישית נכנסנו למשרד מרוהט בשלוש מיטות – אחת בשבילי, ושתיים לשוטרות שמונו לשמור עליי. המשטרה שמרה על מעקב מתמיד בתורנות כדי לוודא שלא אהיה לבד אפילו לרגע.
שיתפתי איתן את מסע הטיפוח האישי שלי. שתי השוטרות הקשיבו בשקט – אחת ישבה בפנים מאובנות, בעוד עיניה של השנייה נצצו כאילו היא על סף דמעות. בחצי הדרך של סיפורי השוטרת חסרת ההבעה יצאה לארוחה. ניצלתי את הרגע ואמרתי לשוטרת שנותרה מאחור: "אל תרגישי עצובה. אני מעריכה את טוב ליבך. אני אהיה בסדר".
היא הציצה לעבר הדלת, רכנה קרוב יותר ולחשה: "אני מתרגלת עמיתה." לשמוע זאת היה תענוג בלתי צפוי – חמישה ימים של מתח נמסו בן רגע. התוודיתי: "אני צריכה לצאת מהמקום הזה". היא שאלה: "איך את מתכננת לצאת?"
מוקפת בשערי מתכת ובשישה שוטרים גברים, הבריחה נראתה בלתי אפשרית. בקומה הזו, החלון היחיד שלא היה נעול היה בחדר האמבטיה, אך הסורגים שלו רותכו היטב למקומם. המתרגלת בדקה ואישרה שלא ניתן לפרוץ את הסורגים ללא כלים.
בליבי התחננתי: "מאסטר שלח לי בבקשה מפתח מאסטר". ברגע שעלתה בי המחשבה הזו, חפץ קטן נפל לפתע מהתקרה. הרמתי אותו במהירות ובדקתי אותו – אבל זה לא היה מפתח. המתרגלת העמיתה הייתה בתדהמה. איך משהו יכול היה ליפול מהתקרה? זה בטח מהמאסטר!
היא הציעה: "למה שלא אנסה לפרוץ את הסורגים?" בזמן הארוחה, היא חמקה החוצה וחזרה זמן קצר לאחר מכן. מהבעת פניה ידעתי שזה עבד! המאסטר סידר את הכול, צעד אחר צעד, ממתין רק לי. ליבי עלה על גדותיו משמחה. תודה לך מאסטר!
בתחילה הרגשתי תחושה כלשהי של חרטה. המתרגלת זרקה את מפתח המאסטר שקיבלתי מהמאסטר, וחשבתי לשמור אותו כמזכרת. במבט לאחור אני מבינה שהחלטתה של המתרגלת הייתה נבונה. להחזיק בו היה לבטח מחזק את ההחזקות שלי.
באותו אחר הצהריים, לשוטרת האחרת היו ענייני משפחה והיא לא יכלה לעבוד במשמרת הלילה, כך שהיא יצאה מוקדם בשעה 18:00, והשאירה רק את המתרגלת ואותי. חשתי שזה היה הסידור המדוקדק של המאסטר! כשהרהרתי בחירותי הקרבה, הרגשתי תערובת של התרגשות ודאגה לגבי מצבה של עמיתתי המתרגלת, מה שגרם לי להסס.
המתרגלת אמרה בהתרגשות: "אל תדאגי לי. הבטיחות שלך היא בראש סדר העדיפויות שלנו. אפילו ללא עבודה, אני עדיין יכולה לפרנס את עצמי. אם צריך, אני פשוט אקים דוכן קטן או אטגן סופגניות – אני אסתדר".
התמלאתי ברגשות מעורבים. בעולם החומרני הזה של היום, נפוץ יותר מדי שאנשים נלחמים על רווחים קטנים, ואפילו קרובי משפחה רבים פונים זה נגד זה למען רווח. ובכל זאת, העמיתה הזאת שלי – זרה שפגשתי במקרה – הניחה בצד את עתידה, הקריירה והאינטרסים שלה ללא כל אנוכיות, אך ורק למען ביטחוני, מה שאיפשר את בריחתי.
המאסטר אמר ב"יסודות להתקדמות במרץ":
"מעתה ואילך עליכם קודם לחשוב על אחרים כשאתם עושים דבר כלשהו, כך שתצליחו לטפח את ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני" (" ללא החסרה בטבע הבודהא")
מאוחר בלילה, כשהחדר היה שקט והעמדנו פנים שאנחנו ישנות, שני השוטרים התורנים דחפו את הדלת לרווחה, הציצו פנימה, ואז סגרו אותה בשקט מאחוריהם והלכו לישון. בדקתי את השעה; היה קצת אחרי השעה 1:00 לפנות בוקר, כך שהגיע הזמן לצאת. חיבקנו זו את זו ואמרנו: "להתראות, תשמרי על עצמך!"
עמדתי ליד החלון, מביטה אל הלילה החשוך לחלוטין; לא היה שביב אור אחד באופק. מאחר שהייתי בקומה השלישית, לא היה לי מושג מה נמצא למטה. בליבי צעקתי: "מאסטר, אני עומדת לקפוץ. בבקשה תפוס אותי!" אזרתי אומץ, טיפסתי על אדן החלון וקפצתי. ברגע שנחתי ב"בום" חזק, כל אורות החיישן מסביב נדלקו. עוד לפני שהספקתי לקום, הופיע איש זקן משום מקום, החליק עד לעצירה ממש מולי על תלת האופן החשמלי שלו וקרא: "גברת צעירה, קפצי פנימה". קולו החד וההחלטי לא הותיר לי זמן לחשוב. קפצתי במהירות ואמרתי לו לאן אני צריכה להגיע. בלי מילה נוספת, הוא נסע משם במהירות.
איך יכול היה הזקן הזה להופיע בחניון של המשרד לביטחון הציבור באמצע הלילה באמצע החורף? זה היה ממש בלתי ייאמן. הגענו במהירות ליעדנו – כה מהר שלא הספקתי אפילו להודות לו, וגם לא ראיתי את פניו בבירור, שלא לדבר על לשאול אותו למה הוא היה שם. הזקן נעלם באותו אופן מסתורי בו הגיע, מבלי להשאיר אחריו עקבות.
עמדתי מתחת לבניין הדירות, כשאיני בטוחה איזו קומה או דלת שייכת לחמשת המתרגלים העקורים ששהו שם זמנית. כשהבטתי למעלה, אור הבהב בחלון הקומה הרביעית. שני פרצופים מוכרים הופיעו, צפו בי מלמעלה ודחקו בי לעלות במהירות במדרגות. אפילו אחרי שביתת הרעב שלי בת שבעת הימים, הרגשתי אנרגטית וללא אי נוחות כלשהי.
כשראו אותי, פני כולם הוארו בשמחה. שאלתי מופתעת: "איך ידעתם שאני מגיעה?" הם ענו: "בדיוק עכשיו, השעון המעורר הקטן נפל על הרצפה והעיר את כולנו. הדלקנו את האור אבל לא מצאנו שום דבר חריג. מסיבה כלשהי הרגשנו צורך לפתוח את החלון ולהסתכל החוצה – ושם ראינו אותך, עומדת למטה, ומביטה בנו למעלה". המאסטר הרחום והמופלא סידר כל צעד בקפידה עבור התלמידה שלו.
שיתפתי עם המתרגלים העמיתים כל פרט ופרט במצוקה הקשה שלי בת שבעת הימים, תיארתי את הסידורים המדוקדקים של המאסטר, את הפלא של הדאפא ואת ביטוייו המופלאים. כולם הקשיבו בתשומת לב מרותקת. הם התבונני על דמותי הכחושה מרזון וניגבו דמעות של כאב לב. ההתנסות כולה נפרשה כמו מחזה, כל רגע השתלב עם הבא אחריו – מרגש ועוצמתי כאחת.
איזה זיכרונות יקרים ושנים בלתי נשכחות! אני עדיין זוכרת את המתרגלים האלה שפעם חלקנו את ימינו ביחד – כל אחד מאיתנו נאלץ לברוח מעיר הולדתו ונכלא באופן בלתי חוקי בגלל הרדיפה. הדאפא איחד את לבנו, ויצר בינינו קשר אין סופי המחבר אותנו תמיד.
אני קדה עמוקות למאסטר שלי הנהדר והנדיב, שבחסדו אפשר לי – ישות עמוסה בקארמה ורגילה כאבק – להפוך לחלקיק של דאפא ולטבול בחסדו האינסופי של בודהא.
אני מביעה כאן את תודתי העמוקה לעמיתיי המתרגלים. אני בת מזל שיכולתי לחלוק אתכם את הפרק המרהיב הזה בתקופת תיקון הפא המפוארת הזו של העולם האנושי.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2026 Minghui.org. All rights reserved
