יציאה ממצוקת מחלה על ידי שינוי המושגים שלי

(Minghui.org) ברכות מאסטר נכבד! ברכות מתרגלים עמיתים!

תיקון הפאפאחוק, עיקרון הגיע ממש לסוף. להבנתי, בזמן הקריטי ביותר הזה של הצלת אנשים, המאסטר מקווה שכל המתרגלים יוכלו להשתמש בכל כוחם להציל יותר ישויות חיות ולחזור איתו הביתה. אך מתרגלים רבים חווים מצוקות שונות של קארמת מחלה המפריעות ליכולתם להציל אנשים.

ברצוני לספר לכם איך שרדתי מצוקה לאחר שעברתי תאונת דרכים גדולה, ואת ההבנה המוגבלת שלי לגבי מצוקות של קארמת מחלה. אם הבנתי אינה בהתאם לפא, בבקשה תקנו אותי.

ב-16 בנובמבר 2024, קצת אחרי חמש בערב, הייתי בדרכי הביתה כשמכונית פגעה בי. כשהתעוררתי מעלפוני עברו כבר כמעט חמש שעות. הייתי מסוחררת והייתה לי בחילה, וחשתי כאב בלתי יתואר בצד ימין של הראש ובאוזן ימין, וכאב הדומה לשברים בעצמות בצד ימין של הצוואר, בכתף ימין, בחלק הקדמי והאחורי של החזה, בברך ימין ובחלק התחתון של הרגל השמאלית. אצבעות שתי ידיי דיממו קשות.

רק לאחר שהאחות אמרה: "מכונית פגעה בך", הבנתי שאני בבית חולים ושעברתי תאונת דרכים כמה שעות קודם לכן. בלבי התחננתי שוב ושוב למאסטר שיציל אותי. אמרתי לעצמי: "אפילו אם יש לי החסרות, המאסטר דואג לי ואתקן את עצמי בהתאם לדאפאדאפאבסינית: "החוק הגדול".. אינני מרשה לכוחות הישנים לרדוף אותי". תוך כדי ששיננתי את זה ראשי נעשה קצת יותר בהיר, והצלחתי לפקוח את עיניי.

האחות אמרה: "נפגעת קשה מאוד. צריך לעשות לך סריקת סי טי כדי לבדוק את כל גופך". היא התחילה לדחוף אותי כלפי הכניסה לחדר הסי טי. אמרתי לה: "אני מתרגלת פאלון דאפאפאלון גונג דרך רוחנית המבוססת על העקרונות "אמת, חמלה סובלנות" ו-5 תרגילים שקטים. . . איני זקוקה לסריקת סי טי. אני בסדר. תוכלי בבקשה לקחת אותי חזרה למחלקה?" כשהיא ראתה שאיני משתפת פעולה היא קראה לרופא לדבר איתי. הרופא אמר: "נפצעת קשות, את תתחרטי אם לא תבדקי". הוא ציין שזה לא יעלה לי כלום. אמרתי לו: "גם אם אינני צריכה לשלם, אינני יכולה לגרום לאחרים לבעיות. איני יכולה לגרום לצד השני לשלם. אני מתרגלת פאלון דאפא. המאסטר שלנו אומר לנו תמיד לחשוב קודם על האחרים. אינני זקוקה לסריקת סי טי".

כשהרופא ראה שאני עומדת על דעתי הוא אמר: "אם כך יהיה עליך לשאת בתוצאות ועליך לחתום כדי להכיר בכך". הסכמתי. לרופא ולאחות לא הייתה ברירה אלא להחזיר אותי למחלקה. חשבתי: "אני צריכה ללכת הביתה". ביקשתי מהאחות: "תוכלי בבקשה לתת לי את הטלפון?" התקשרתי לבני וביקשתי ממנו לבוא  לקחת אותי. כשחיכיתי לו חשבתי שאינני צריכה לשכב; עליי לשבת ולשלוח מחשבות נכונות. אבל לא הצלחתי להתיישב בעצמי. אמרתי לאחות: "תוכלי בבקשה לעזור לי? אני רוצה לשבת".

האחות אמרה: "הפציעות שלך כל כך חמורות. אינך יכולה לשבת". חשבתי שאיני צריכה להקשיב לאחות ועליי להתיישב. לאחר זמן מה ביקשתי ממנה: "אחות, בבקשה, אני צריכה ללכת לשירותים".

היא אמרה: "את לובשת חיתול של מבוגרים. תטילי את מימייך בשכיבה ולאחר מכן ננקה אותך". חשבתי שחיתולים הם בשביל חולים. אינני חולה. אינני יכולה להטיל את מימיי בחיתול. עליי לשלול את הרדיפהרדיפהמאז 1999 מתרגלים בסין נאסרים ללא עילה חוקית, מעונים באכזריות ומחלקם אף נקצרים איברים בכפייה בעודם חיים. מס' הקורבנות נאמד במיליונים של הכוחות הישנים. אמרתי: "אחות, איני יכולה לעשות זאת בשכיבה. עליי לקום וללכת לשירותים". היא אמרה: "אסור לך לזוז", והתכוונה שהם חוששים ממשהו גרוע יותר. עניתי: "אין לי שום בעיות. בבקשה רק עזרי לי לקום".

לא הייתה לה ברירה אלא להרים/לכופף כלפי מעלה את המיטה. כשהתיישבתי גיליתי שכל בגדיי נחתכו מעליי, וחוץ מחיתול, אני לבושה רק בחלוק בית חולים. ביקשתי מהמאסטר לחזק אותי. קמתי בעצמי והלכתי לשירותים. לאחר מכן אמרתי לאחות: "אני רוצה לשבת קצת. בבקשה על תבקשי ממני לשכב". לא הייתה לה ברירה אלא לתת לי להישאר בישיבה. ברגע שהלכה, מיהרתי לשלוח מחשבות נכונות לשלול לחלוטין את הרדיפה של הכוחות הישנים. באותו רגע חשבתי: "אני מתרגלת פאלון דאפא, ואני הולכת רק בנתיב שהמאסטר סידר. אינני מכירה בשום סידור אחר ואינני רוצה שום סידור כזה. אף אחד אינו רשאי לרדוף אותי. גופי מורכב מחומר בעל אנרגיה גבוהה – אם מישהו יכול להזיז אותי, אז הוא יכול להזיז את המאסטר שלי ואת היקום".

לאחר ששלחתי מחשבות נכונות במשך זמן מה, האחות הביאה לי מים וכדורים נגד כאבים. אמרתי לה: "אני בסדר. אינני זקוקה לתרופות, תודה לך". האחות הניחה את הכדורים בצד ואני המשכתי לשלוח מחשבות נכונות. לאחר כשעה מחשבתי נעשתה בהירה יותר ויותר. אז ישבתי שם ותרגלתי את תרגיל המדיטציה עד שבני הגיע לקחת אותי הביתה. הרופא אמר לבני: "אמך נפצעה באורח קשה מאוד. היא מסרבת לטיפול". בני אמר: "אמי היא זו שמחליטה. אם היא אומרת שהיא בסדר אז היא בסדר. תן לה ללכת הביתה". הרופא אמר שיהיה עלינו לשאת בכל התוצאות. בני ענה: "היא בסדר". וכך, ללא שום בדיקות או תרופות הלכנו הביתה.

מתגברת על המצוקה על ידי שמירה על מחשבות נכונות

לאחר שחזרתי הביתה לא הצלחתי לשכב. כשניסיתי הרגשתי כאילו העולם כולו מסתחרר. נראה היה שכל גופי והבית מסתחררים. התחלתי להרגיש בחילה והקאתי שוב ושוב קצף לבן. שמנו קערה להקאה על הרצפה במשך כל היום. מאוחר יותר הקאתי משהו צהוב ומר. הקאתי כך במשך ארבעה ימים, מבלי לאכול או לשתות. ריח של אוכל גרם לי לבחילה. למעני, המשפחה שלי לא העזה לבשל בשר, דגים או כל דבר בעל ריח חזק. הם לא העזו לאכול סביב השולחן. כשחשתי בחילה, הרגשתי כאילו התפרים בראשי נפרמים. חשתי כאב שלא יתואר. הרגשתי כאילו ראשי מתפצל לשני חצאים, והחלק הימני התנפח. אם נגעתי בו הוא פעם. אם נגעתי בשיער, הראש עקצץ כאילו התחשמל, מה שהחמיר את הסחרור.

ביום השני לאחר התאונה פניי החלו להתנפח ועיניי נדחסו לחריצים. החבורות הפנימיות בראשי החלו לצוץ, חלק מהדם התנקז סביב אוזניי והפך את צבע עורי לכחול סגול. חבורות אחרות התפשטו על פני שלושה רבעים מפניי ואפילו לתוך עיניי, וצבעו את פניי בסגול כהה ושחור. זה נראה מפחיד. לאחר כעשרים יום הצבע דעך בהדרגה.

העצמות בצידו הימני של ראשי היו מעוותות, לא אחידות, עם בליטות ושקעים. באזור המעוות, בערך בגודל של קערה קטנה, לא היה שיער. כל יום חשתי עדיין אי נוחות בראשי בצורה קשה לתיאור. לפעמים זה הרגיש כמו כאב דוקרני, לפעמים כאב עז. לא העזתי להזיז את ראשי כי זה גרם לי סחרחורת ובחילה. דיבור כאב אף יותר. לשכב היה אפילו קשה יותר, עוד לפני שראשי נגע בכרית הכול כבר הסתחרר.

אוזני הימנית שעוד בבית החולים חשה לא טוב, החלה לכאוב, לשרוף ולזמזם. החבורות שמאחורי האוזן התמשכו מעל חודש. חשתי שהעצמות בצד הימני של צווארי וכתפי הימנית כאילו קרסו פנימה, ולא הצלחתי להרים את זרועי הימנית. הרגשתי שבית החזה שלי כאילו נמחץ והיה לי קשה לנשום. חשתי שצווארי כמו תומך במשקל של אלף פאונד, וזה כאב כל כך שלא ניתן לתאר. החלק התחתון של רגלי השמאלית כאב כל כך שלא העזתי להזיזה, ורגליי וקרסוליי היו בצבע סגול שחור והיו נפוחים. ברכי הימנית גם נפצעה והתנפחה. זה כאב בצורה בלתי נסבלת. לא הצלחתי לאכול או לישון בשכיבה. לשבת היה קשה משאת, לשכב היה בלתי אפשרי ולא יכולתי ללכת. הרגשתי כאילו כל גופי חובר יחד מחלקים שבורים.

אף שסבלתי כאב עצום כל יום וכל שנייה הרגישה כמו ייסורים, אמונתי במאסטר ובפא לא התערערה. המשכתי לשלול את הרדיפה של הכוחות הישנים. בלבי המשכתי לחזור שוב ושוב: "לא משנה היכן לא פעלתי היטב, הכוחות הישנים לא רשאים לגעת בי. המאסטר דואג לי. הכוחות הישנים אינם ראויים לרדוף אותי. לא משנה איזה פרצות יש לי, אתקן אותן בתוך הדאפא".

נזכרתי שהמאסטר אמר שלמתרגלים, טוב ורע הם כולם דברים טובים. אז התייחסתי לתאונה כאל דבר טוב – אני מסלקת קארמה. לא משנה איזה מצב הופיע בגופי, לא תייגתי אותו כשברים, דימום, או כל דבר אחר. המשכתי לשלוח מחשבות נכונות לנקות את השדה הממדי שלי.

במשך ארבעת הימים שלאחר התאונה הקאתי ללא הרף. לא יכולתי לאכול או לשתות. חשבתי: "הכוחות הישנים לא נותנים לי לאכול או לשתות, האם הם לא מנסים להרעיב אותי למוות? אז עליי לאכול, ולאכול הרבה". ביקשתי מהמאסטר: "מאסטר אני רוצה לאכול, ורוצה לאכול הרבה". לא יכולתי לשאת את ריח האוכל. אמרתי: "מאסטר, איני יכולה להיות אנוכית מדי, בגלל שאינני יכולה לשאת את הריחות, משפחתי לא מבשלת. האין זה אנוכי מצדי? עליי להצליח לשאת את הריחות ולאכול. אם אינני אוכלת, זה גורם לאחותי לבעיה והיא לא יכולה לבשל". אמרתי לה: "קדימה, תבשלי, וערכי את השולחן לארוחה. אני אוכל גם כן". היא שאלה: "את מסוגלת?" אמרתי: "כן". כתוצאה ממצב המחשבה שלי, לא הרגשתי בחילה למראה האוכל, והצלחתי לאכול קצת דייסה. מאוחר יותר גם הצלחתי לאכול כרגיל.

כשכל גופי כאב, לא חשבתי על איך נפגעתי. ידעתי שהמאסטר דוחף את כל הקארמה לפני השטח ונותן לה להיות מושמדת! כזה היה באמת בלתי נסבל, חשבתי: "המאסטר נתן לי יכולות, שהכאב והסחרחורת יעברו חזרה לרודפים. שהם ירגישו, לא אני". כשעיניי התנפחו, חשבתי: "הקארמה כאן מסולקת. עיניי יהיו בהירות וברורות אף יותר". כשאוזניי זמזמו, חשבתי: "זהו הפאלון שמסתובב ומנקה את אוזניי. כשהקארמה הזאת תלך, האוזן השמיימית שלי תיפתח". כשראשי כאב כמו דקירות מחטים, חשבתי: "המאסטר מנקה את ראשי, ועוזר לעצמות לחזור למקומן. הקארמה שיוצאת מראשי תגרום למחשבתי להיות בהירה וחכמה יותר".

כשחשתי מסוחררת והאדמה הסתחררה, חשבתי: "הפאלון מסתובב".

"כשהפאלון מסתובב בכיוון השעון הוא יכול לספוג באופן אוטומטי אנרגיה מהיקום; כשהוא מסתובב נגד כיוון השעון הוא יכול לפלוט אנרגיה. סיבוב פנימי (בכיוון השעון) מציע הצלה עצמית ואילו סיבוב חיצוני (נגד כיוון השעון) מציע הצלה לאחרים – זהו מאפיין של שיטת התרגול שלנו". ("ג’ואן פאלון" הרצאה חמישית "סמל הפאלון")

כשהתחלתי לתרגל את התרגיל הראשון, גיליתי שאינני יכולה להרים את זרועותיי עד למעלה אלא רק עד גובה פניי. להרים אותן גבוה יותר גרם לכתפיי ולבית החזה שלי לכאב קשה מנשוא חשבתי: "אין מצב! הרוע לא רוצה שאתרגל, עליי לתרגל  ואף יותר". השתמשתי בתשע פיסות נייר כדי לעקוב אחר מספר הפעמים שעשיתי את הסט הראשון, השלישי והרביעי, תוך הקפדה על כך שסיימתי כל סט תשע פעמים.

כשהצלחתי לעמוד קצת עשיתי את התרגיל השני. כשניסיתי לחבק את הגלגל מעל הראש, זרועותיי יכלו להתרומם רק עד גובה עיניי. ביקשתי מהמאסטר לחזק אותי. הבטתי במראה והתחננתי למאסטר לעזרה, נדרתי להחזיק אותן למשך שעה. אט אט בהדרגה, הרמתי את זרועותיי לגובה ראשי, הזעתי מאוד ובגדיי היו ספוגים בזיעה. הרגשתי שאני עומדת להתמוטט. אך עדיין המשכתי להרים את זרועותיי לגובה הנכון. עצמותיי כאבו כל כך שזרועותיי רעדו, רגליי רעדו, והרגשתי שאפול.

שיננתי שוב ושוב:

"כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה, כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה" ("ג’ואן פאלון" הרצאה תשיעית "אנשים עם טבע מולד גדול")

בעזרת המאסטר סיימתי לחבק את הגלגל למשך שעה. לאחר מכן הרגשתי שגופי קל הרבה יותר. התחושה שלוחצים על צווארי עם משקולת של טון הוקלה מאוד. הודיתי למאסטר!

התעקשתי כל יום להחזיק את הגלגל למשך שעתיים או שלוש. לפעמים כשחיבקתי את הגלגל מעל ראשי, החזקתי בו למשך 45 דקות. במשך לימוד הפא, בכל  פעם שחשתי שהעצם בכתפי הימנית נמשכת פנימה, דפדפתי בעמודים של הספר עם ידי השמאלית והחזקתי את זרועי הימנית מעלה כאילו אני מחזיקה את הגלגל. לאחר יותר מעשרה ימים העצמות שקרסו פנימה חזרו למצבם הנכון. הנפיחות בראשי גם הוקלה קצת.

ביום החמישי התחלתי לתרגל את תרגיל המדיטציה בישיבה. הישיבה במדיטציה הייתה קשה אף יותר. רגלי השמאלית כאבה בשני מקומות (אולי בגלל שברים או סדקים)  אך לא הכרתי בזה. רק חשבתי: "הקארמה עברה לרגלים, לכן זה כואב. ברגע שהיא תושמד זה יסתדר". כמו כן, לא יכולתי לתת למאסטר לשאת הכול עבורי. כל מה שאוכל להתמודד בעצמי, עליי להתמודד בעצמי. רגלי השמאלית הייתה שחורה וסגולה ונפוחה מאוד, אך חשבתי: "האם אני עדיין יכולה להצליב את רגליי? כן, חייב להיות שאצליח לעשות זאת!" ברגע שהצלבתי את רגליי זיעה שטפה את גופי כמו מפל מים. יותר מכך, החלק התחתון והקרסול ברגלי השמאלית שכבר כאבו ממילא, לחצו על רגלי הימנית הנפוחה בזמן המדיטציה. הכאב בשני החלקים יחד היה  בלתי יתואר. אך סירבתי להפריד את רגליי והתעקשתי להמשיך לתרגל.

 בפעם הראשונה ישבתי ברגלים מוצלבות למשך שעה. בפעם השנייה עשיתי את תרגיל המדיטציה במשך שלוש שעות. גיליתי שאחרי שסיימתי את התרגילים הרגשתי שגופי קל הרבה יותר. ראשי היה פחות מסוחרר והצלחתי לשכב ולנוח קצת. מאוחר יותר, הצלחתי להצליב את רגליי בתנוחת לוטוס מלאה למשך חמש שעות. התעקשתי לשבת במדיטציה בתנוחת לוטוס מלאה במשך כמה ימים. ואז הייתי מסוגלת לקום ולעשות כמה ממטלות הבית.

כל יום, חוץ מלימוד הפא והאזנה לפא, עשיתי את התרגילים אין-ספור פעמים. בפחות מחודש, חוץ מהמקום הקירח על ראשי בו השיער עדיין לא צמח בחזרה, כל גופי החלים לחלוטין. יכולתי שוב לעשות הכול. לאחר חודשיים השיער צמח בחזרה באזור הקירח.

חוויתי באמת שת מה שהמאסטר אמר:

"....כשלתלמידים יש מחשבות נכונות בשפע,
למאסטר יש הכוח להפוך את המצב".  ("הונג יין II"  "החסד בין המאסטר לתלמיד*")

המאסטר הרכיב מחדש את גופי, ניקה וטיהר אותו, נתן לי גוף חדש, והעניק לי חיים חדשים.

זה שנתקלתי בתאונת דרכים חמורה שכזאת לא היה מקרי כלל. התחלתי להסתכל פנימה ברצינות. גיליתי שהייתה לי תרעומת חזקה מאוד, מנטליות תחרותית, קנאה, מנטליות של התנשאות, מנטליות התפארות, מנטליות של שביעות רצון עצמית, רדיפה אחר רווח אישי, רדיפה אחר מוניטין, חיבה לשמוע מחמאות, דאגה לשמור על כבודי, תלותיות, החזקה לרגשות והתמקדות בעצמי. ההחזקות המפחידות האלה היו מכשולים בהתקדמות שלי. לאחר שזיהיתי את ההחזקות האלה, התחלתי לשים לב בקפידה לסלקן.

לחוות תאונת דרכים רצינית כזאת ועדיין להצליח להחלים לחלוטין בפחות מחודש, ללא שום תרופות, ללא שום טיפול רפואי, איך בכלל יכולתי להשיג זאת ללא עזרת המאסטר? מעומק לבי אני אסירת תודה עד מאוד למאסטר! החוויה האישית שלי מאמתת פעם נוספת את גדולת המאסטר ואת הטבע הפלאי והיוצא דופן של הדאפא.

באמצעות תאונת הדרכים החמורה הזאת השגתי הבנה עמוקה יותר בנושא "קארמת מחלה". לדעתי, כדי להשתחרר ממצוקה של קארמת מחלה, צריך להשיג מאה אחוז של אמונה במאסטר ובפא ולשנות את המושגים האנושיים.

המאסטר אמר:

 "ברגע שתזכירו את המילה "מחלה" אני לא מעוניין להקשיב". ("ג’ואן פאלון" הרצאה שנייה "הנושא של רדיפה אחרי דברים")

הפא אומר שזו לא מחלה, אז מדוע אנחנו ממשיכים לחשוב על כמה מצוקות כאל קארמת מחלה ומקשרים את עצמנו עם מחלה? המאסטר אומר שאין לנו מחלות, אז אין לנו מחלות. בכל פעם שאנחנו מרגישים אי נוחות, שם יש לנו קארמה. אז עלינו לסלק קארמה. החומר השחור משתנה לחומר לבן, לדֶה (מוסריות), ומשתנה לגונג. האין זה דבר נפלא?

הרופא אומר שזה סרטן, אך המאסטר מספר לנו שזו קארמה. אז אחרי מי תבחר ללכת: אחרי בני אדם, או אחרי אלוהויות? טיפול רפואי רק דוחה את זה. רופאים לא יכולים להשמיד קארמה. רק המאסטר יכול לעזור לנו לסלק אותה! אולי תגידו: "אבל זה כואב כל כך! זה כל כך לא נעים!"  ברור, זה בגלל שעדיין יש לך קארמה, אז עליך לשלם על כך. איך תוכל לשלם על קארמה בלי לסבול? מדוע אנחנו לא חושבים על זה כעל הזדמנות נהדרת להשתפר?

שנית, אנו לא מכירים ברדיפה של הכוחות הישנים. מה שהמאסטר לא מכיר בו, גם אנחנו לא מכירים בו. אנחנו מטפחים בתוך העולם האנושי. בתהליך הטיפוח אנחנו נעשה טעויות. לפעמים טעויות קטנות, לפעמים טעויות גדולות. אך אנחנו מסתכלים פנימה ומתקנים הכול באמצעות הדאפא. איננו מרשים לכוחות הישנים לנצל פרצות כדי לרדוף אותנו. טיפוח הוא כמו להפליג נגד הזרם; אם לא תתקדם, תיפול לאחור. כל אתגר וכל מצוקה הם מבחן!

לבסוף, אני מקווה שהשיתוף שלי איך עברתי את המבחן הזה יכול לתת קצת השראה למתרגלים עמיתים העוברים מצוקות. אני גם מקווה שהמתרגלים האלו שנלכדו במצוקות של קארמת מחלה יוכלו לשנות את מושגיהם, לצאת מהמצוקה, ולחזור לנתיב של תיקון הפא והצלת ישויות חיות!

הֶה שְה.

(מאמר התנסות נבחר שהוצג בוועידת הפא של קנדה 2025)