להסתכל פנימה כדי להיפטר מתרעומת

(Minghui.org) אף פעם לא קלטתי שיש לי החזקה לתרעומת. אבל כשהדלקתי את הרדיו והאזנתי למאמרי שיתוף התנסויות בפודקאסט במינג-הווי, נראה היה שהכול עוסק בסילוק תרעומת. פתאום הבנתי שביליתי את רוב חיי עם לב מלא תרעומת.

מקור התרעומת שלי

גדלתי במשפחה ענייה. אני זוכרת כשהייתי ילדה, אם היו בגדים חדשים הם תמיד ניתנו לאחיותיי הגדולות. כל אוכל מיוחד נשמר לאחותי הצעירה. הרגשתי שלא קיבלתי יחס הוגן.

התרעומת שלי התפשטה מעבר למשפחתי. לבעלי היה מזג רע והוא שתה כל יום, לרוב הוא יצא מהבית עם שחר וחזר מאוחר מאוד. על כך נטרתי לו טינה רוב חיי.

התרעומת העמיקה כי עמיתה בעבודה קיללה אותי כל יום. לפעמים היא אפילו בכתה כשצעקה, והאשימה אותי שאני מנהלת רומן ושהרסתי את חייה.

פעמים רבות רציתי להגיב, אך חששתי שכל דבר שאגיד לא יישמע נחמד אז תמיד שתקתי. במשך 11 שנה היא צעקה עליי, וזה גרם לי להיות די ידועה באזור המקומי שלי. כל יום הרגשתי כאילו אני מופשטת עירומה ומושפלת.

מאוחר יותר חליתי. במשך שנים סבלתי מנדודי שינה חמורים ואיבדתי את כל שיערי. תהיתי ללא הרף: "למה זה קורה לי?" אפילו שקלתי ללכת למקדש ולהיות נזירה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לעזוב את בתי בת הארבע. לבסוף דיווחתי לממונה עליי על האשה הזאת, אך הממונה עליי פשוט אמרה: "זה לא משנה, חזרי לעבודה".

בייאושי חיפשתי מקום לעשיית צדק והרגשתי חסרת אונים לחלוטין. יום אחד בלעתי בקבוק שלם של כדורים כדי לסיים את חיי. בעלי החזיק אותי בזרועותיו, בכה והתחנן: "אם תמותי, מה יהיה עליי ועל ילדתנו?" באופן מוזר, הכדורים לא השפיעו עליי כלל.

לאחרי מכן הייתי מתיישבת לעתים קרובות במיטה באמצע הלילה כשאני חצי ישנה ועיניי מביטות סביב. זה העיר את בעלי, ואז הוא היה משכיב אותי בעדינות ונרדמתי שוב. הייתי חולה מאוד.

מצוקות ממתרגלים עמיתים

ב-1 בינואר 1995 התחלתי סוף סוף לתרגל פאלון דאפאפאלון גונג דרך רוחנית המבוססת על העקרונות "אמת, חמלה סובלנות" ו-5 תרגילים שקטים. . . באותו לילה חלמתי על עננים לבנים בשמים, ועל כל ענן היה אתר תרגול של פאלון דאפא. העננים צפו באוויר, ואמרתי בשמחה: "אה! אנחנו בגן עדן".

יום אחד מתרגלת עמיתה באה ללימוד פאפאחוק, עיקרון קבוצתי והעבירה עליי ביקורת, כשהיא שואלת: "אם לא ניהלת רומן, למה אנשים מקללים אותך?"

עניתי: "אל תגידי את זה. את יוצרת קארמה. זה לא טוב בשבילך".

למחרת בלימוד הפא, המתרגלת הזו התנצלה ואמרה: "אני מצטערת, אני רוצה להתנצל בפניך. תראי, השלפוחיות הגדולות האלה צמחו פתאום בן לילה". היא הראתה לי את השלפוחיות שעל פיה. אמרתי לה שהכול בסדר, אבל חשבתי: "אולי נענשת על מה שאמרת".

לאחר שהמתרגלת האשימה אותי בטעות שאני מנהלת רומנים, הפכתי למרכז תשומת הלב בין המתרגלים באזור שלי. חלק העליבו אותי, אחרים לעגו לי, וחלק הורו לי לעשות כך או אחרת.

אבל קומץ מתרגלים עמיתים העירו להם: "אנחנו לא יכולים להיות כמו המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) ולהמציא סיפורים על מתרגלים. אנחנו כאן כדי לטפח. אנחנו תלמידי דאפאדאפאבסינית: "החוק הגדול".. אנחנו קרובים זה לזה כמו משפחה. בין אם למתרגל יש בעיה כזו או לא, לא צריך לדבר על זה. עלינו להיות מודעים לדברינו".

כששמעתי את זה הבנתי שאני עדיין לא מצליחה להסביר את עצמי כראוי! מה עליי לעשות? רגשות התרעומת שלי התחזקו יותר ויותר, עד שלא הצלחתי להמשיך בטיפוח. בעקבות הלחץ היה לי חום במשך חודש.

המאסטר מאיר את עיניי

לילה אחד כשהיה לי חום, חלמתי על מדשאה גדולה שופעת ירוק בה התאספה קבוצת ברבורים בצבע לבן טהור. כשהתקרבתי שומר השער עצר אותי ושאל: "את יכולה להפסיק להסביר?"

היססתי ואמרתי: "אבל..." באותו רגע ראיתי את הברבורים מנפנפים בכנפיהם ומתרוממים מהקרקע יותר גבוה ממטר. צעקתי בקול רם: "אני יכולה!" ואז הורשיתי להיכנס למדשאה.

לאחר שהתעוררתי הבנתי שהמאסטר האיר אותי על ידי שעזר לי לזהות שלא באמת עמדתי בדרישות הסובלנות. להסתכל על דברים רק על פני השטח זה להישאר ברמה האנושית. מטפחת צריכה להיות בעלת לב עם סובלנות אדירה, ולדרוש מעצמה לעמוד בסטנדרט של עקרונות הפא העולים מעבר לעולם האנושי. מאז ואילך טיפחתי בנחישות בדאפא.

המאסטר הראה לי את היחסים הקארמתיים שלי עם העמיתה לעבודה

לילה אחד המאסטר חשף בפניי בחלום את הקשר הקארמתי ביני לבין הקולגה לעבודה שהתעללה בי מילולית 11 שנים.

לפני זמן רב מאוד, שני הרים גבוהים עמדו זה כנגד זה. הר אחד היה שייך למשפחתה של אותה עמיתה לעבודה שלי והשני היה של משפחתי – בכל אחד מהם היה כפר.

מאוחר יותר ארגנו שילדינו יתחתנו. אך ביום החתונה מישהו עורר צרות וגרם לצד שלי לבטל את האירוסין. זה הוביל לקרב עקוב מדם בין שני הכפרים. כ-200 איש השתתפו בקרבות העזים והיו נפגעים רבים. בתוך הכאוס צעקתי בקול רם: "תפסיקו להילחם! זו רק אי הבנה!" כשאני מסתכלת היום לאחור, אני מבינה שיצרתי קארמה עצומה. ללא הצלתו החומלת של המאסטר, לעולם לא הייתי יכולה לשלם את החוב.

להסתכל פנימה ולסלק טינה

בפעם הראשונה שבאמת הסתכלתי פנימה, הבנתי שהקולגה שלי קיללה אותי במשך 11 שנים – כמה סבל היא בוודאי חוותה? כששברתי את האירוסין, כמה אנשים נהרגו ונפצעו כתוצאה מכך? האם אינני חייבת לה על כך?

לילה אחד בחלום, היא הגישה לי קערה קטנה של זהב ושאלה: “את עדיין רוצה את זה?” אמרתי לה שלא. למעשה 11 שנות הנזיפות שלה העניקו לי מוסריות (דֶה) שהייתה שווה ערך לקערת הזהב הקטנה ההיא. רק המאסטר יכול היה לעזור לי לשלם על הקארמה הזו. התאפשר לי להתחיל לתרגל פאלון דאפא. אז באיזו טינה עדיין אחזיק? ללא הסידור החומל של המאסטר, האם הייתי יכולה לתרגל בדאפאדאפאבסינית: "החוק הגדול". או להחזיר את החוב הקארמתי הזה?

כשהרהרתי בזה, הרגשתי אוויר קר זורם החוצה מנחיריי במשך כמה דקות, והתרעומת שהכבידה על לבי התמוססה לחלוטין.

בפעם השנייה שהסתכלתי פנימה, הבנתי שכשמתרגלים לעגו לי וביקרו אותי ולחצו עליי להודות בעניינים, הם למעשה עזרו לי לפתח סובלנות גדולה. למעשה הלעג והביקורת שלהם רוממו אותי מבחינה רוחנית. עליי להודות להם. עם ההבנה הזאת, נשפתי עוד אוויר קר די הרבה זמן, ועוד גוש תרעומת נמס מלבי.

בפעם השלישית שהסתכלתי פנימה, לבי עלה על גדותיו בהכרת תודה לכל אחד בעולם הזה שאי פעם פגע בי. אם אף פעם לא הייתי פוגעת באחרים, האם הם היו באים לבקש את חובם ממני? בעולם הזה שיחקתי אין-ספור תפקידים ולחמתי אין-ספור קרבות. בכמה אנשים פגעתי?

לכן עליי לסלק את כל הטינות, להעמיד את עצמי בסטנדרטים גבוהים של מטפח, ולהיות עם חמלה כלפי כל הישויות החיות. כשהרהרתי בזה, הרגשתי כאילו הכול בשמים ועל הארץ התמקם בתוך שקט מושלם.