(Minghui.org) בינואר 2019 באתי לגור בצפון אמריקה. הייתי רוצה לשתף חלק מהחוויות של משפחתי עם אלה שאינם יודעים הרבה על האקדמיה לאמנויות פיי טיאן ועל "שן יון".
התחלתי לתרגל פאלון דאפא באוקטובר 1998 ונהניתי מהתקופה הכי טובה בחיי עד שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) החלה לרדוף את השיטה ביולי 1999. בתחילת הרדיפה מורים ומנהלים באוניברסיטה שלי שוחחו איתי מספר פעמים כדי לשכנע אותי לוותר על תרגול פאלון דאפא. הם איימו שאם אסרב, יגרשו אותי מהאוניברסיטה. הם גם אמרו שישלחו אותי ועוד כמה תלמידים שמתרגלים למרכז לשטיפת מוח.
כמה חברים לכיתה ואני נאלצנו לעזוב את האוניברסיטה והפכנו לחסרי בית. נסענו לבייג'ינג כדי לעתור למען פאלון דאפא אבל עצרו אותנו, הכו אותנו ושלחו אותנו למעצר בלתי חוקי. מאוחר יותר המשטרה פשטה על המקום בו גרתי והחרימה את כל ספרי הדאפא שלי. על אף הרדיפה לא זזתי מנחישותי לתרגל פאלון דאפא.
אחרי ששוחררתי וחזרתי הביתה התעצבתי לגלות שגם אחי הבכור וגם אשתו עצורים בשל תרגול פאלון דאפא. המשטרה הגיעה יום יום להציק למשפחה שלי. אמי בכתה כל היום והייתה על סף התמוטטות נפשית. היא אמרה לי בדמעות שאם יגרשו אותי מהאוניברסיטה, היא לא תוכל לחיות עוד. הרגשתי שמצבי הפך לקש האחרון לסבלה של אמי. הייתי ילדה צייתנית מאז ילדותי. מעולם לא הכעסתי את הוריי ולא יכולתי לשאת לראותם סובלים. עם כאב גדול בלב, ויתרתי על תרגול בדאפא.
זמן קצר לאחר שילדתי את בני, חליתי בסרטן שד דלקתי, עם הצפי האבחנתי הגרוע ביותר. הרופא אמר למשפחתי שגם אם אעבור הליך כירורגי, יתכן שנותרה לי שנה לחיות לכל היותר, או אולי חצי שנה. בשכנועו של בן משפחה שגם הוא מתרגל בדאפא, חזרתי לתרגל. הדאפא והמאסטר נתנו לי חיים שניים במצב הנואש ביותר שהייתי בו, וחזרתי לבריאות טובה במהירות.
מספר פעמים חשבתי לכתוב מאמר שיתוף על חוויות הטיפוח שלי, אבל ויתרתי בכל פעם, מתוך מחשבה שמה שחוויתי הוא טריוויאלי מכדי לשתף בו. אבל כשקראתי את הדיווחים של ה-New York Times שעיוותו עובדות והכפישו את שן יון. הרגשתי מוטרדת מאוד. דיווחים כאלה יכולים לשמש בקלות את המק"ס כדי להוליך אנשים בסין שולל. מתוך תחושת אחריות חזקה החלטתי לכתוב על חוויותיו של בני באקדמיה פיי טיאן, בתקווה שאנשים בסין לא ילכו שולל וכדי שלא ייעשה עוול לאנשים טובים.
סביבת חינוך ירודה בסין
בני היה תמיד עליז וחברותי מאז שהיה ילד קטן. בהיותו הילד היחיד במשפחה, הוא זוכה לתשומת לב רבה וטיפול. כשהגיע לגיל בית ספר, כדי להעניק לו סביבת לימוד טובה, בעלי ואני החלטנו למכור את ביתנו ולקנות בית חדש ליד מקום העבודה של בעלי, במועצה שבה ישנם בתי ספר טובים. אף אחד מאיתנו לא בא ממשפחה עשירה, אבל היה לנו מזל רב שהיה לנו מספיק כסף למקדמה ומצאנו בית מתאים, ובהדרגה שילמנו את המשכנתא.
לבית הספר שבו למד בני היה מוניטין טוב למדי, עם בניין חדש בקמפוס, מצויד במגוון מתקנים טובים. אבל בני לא היה מאושר בבית הספר. כשענה על שאלה במתמטיקה הוא לא הצליח להבין מדוע הוא יכול להשתמש רק בשיטה שלימדה המורה, ולא בדרכים אחרות המובילות לאותן תוצאות. הוא ונערים אחרים עבדו קשה מאוד כדי להצליח, אבל רק אותן בנות בודדות שנהגו לדווח (להלשין) על אחרים למורה, תוגמלו בפרסים. הוא מעולם לא גרם צרות לאחרים, אבל לעתים קרובות חבריו לכיתה דקרו אותו בקצה עיפרון או דחפו אותו לשלולית. הוא אהב לשחק כדורגל והצטרף לנבחרת בית הספר בתקווה לזכות בדירוג טוב עבור בית ספרו, אבל הוא וחבריו לקבוצה זכו לעתים קרובות למכות ונזיפות מצד המאמן והתבקשו לעמוד ולהגן בגופם מול בעיטות כדורגל רבות, מבלי לזוז או לנסות להתחמק ממכות הכדור. הבחנתי שבני נעשה שקט ומאופק יותר.
החיים החדשים של בני בעולם החופשי
מאוחר יותר מתרגל מקומי שהיה בקשר רציף עם בעלי נעצר. משפחתו סיפרה לנו שהמשטרה עקבה גם אחרי בעלי והזכירו לנו לשים לב יותר לבטיחות שלנו. כדי להימנע מהרדיפה, המשפחה שלנו עברה לארה"ב.
בבוקר אחרי שהגענו לארה"ב בני אמר לי שישן שינה טובה מאוד ללא דאגות. רק אז נודע לנו שבסין הוא לא הצליח לישון טוב כי הוא תמיד חשש שמא המשטרה תפרוץ פנימה ותיקח אותנו משם. בכל פעם שלא אספנו אותו מבית הספר בזמן, הוא חשש ודאג מאוד מפחד שנלקחנו על ידי המשטרה כמו כמה מחברינו המתרגלים.
עכשיו בעולם חופשי, בו אנחנו יכולים לתרגל פאלון דאפא בצורה חופשית, הוא כבר לא צריך לפחד מהמשטרה שתיקח אותנו משם. אבל החיים לא היו קלים עבורו בבית הספר בהתחלה. בשל מחסום השפה הוא הרגיש בודד למדי כיוון שלא יכול היה לתקשר עם חבריו לכיתה כפי שרצה, וכתוצאה מכך נוצרו גם אי הבנות מעת לעת. הוא לא נהנה ללכת לבית הספר והאנגלית שלו השתפרה באיטיות. בעלי ואני לא יכולנו לעזור לו כי האנגלית שלנו הייתה גם כן בסיסית מאוד. מצאתי לו מורה לאנגלית כפי שהציע בית הספר שלו ובעזרתו האנגלית של בני השתפרה מהר מאוד, וארגנו לו חינוך ביתי.
כדי שיהיה לו חינוך ביתי טוב יותר עברנו למדינה אחרת, שם היו לנו גם הזדמנויות לעזור לקדם את מופעי "שן יון". הבן שלי היה מעורב מאוד בתליית כרזות וחלוקת עלונים מדלת לדלת. זה היה די תובעני מבחינה פיזית, אבל הוא מעולם לא התלונן.
בני אוהב ללמוד היסטוריה, והוא יודע הרבה על דמויות היסטוריות בסין וסיפורים עליהן. הוא נמשך מאוד להופעות של שן יון, המציגות איך סין הייתה לפני הקומוניזם, ולזוהר של 5000 שנות הציוויליזציה של סין. הוא גם התרגש עד דמעות כשצפה בתכניות המתארות את הרדיפה האכזרית של מתרגלי פאלון דאפא בסין.
"אימא, אני מקווה שאוכל להצטרף ל'שן יון' יום אחד", אמר לי הבן שלי לאחר שצפה בהופעה של שן יון. כדי להגשים את משאלתו, הוא רצה לחזור שוב ללמוד בבית ספר רגיל. אני ובעלי תמכנו בהחלטתו. אבל הוא מעולם לא למד שיעורי ריקוד לפני כן ולא הייתה לו הכשרה בכלי נגינה. הוא היה אז כבר בן 11. לא היינו בטוחים אם הוא יצליח.
חוץ מזה, זה די יקר ללמוד ריקוד או כלי נגינה. זה עתה קנינו בית ובזבזנו כמעט את כל החסכונות שלנו, וכל מיני הוצאות נוספות שהיו מעבר ליכולתנו. מתרגל עמית הסביר לנו שאם בני יוכל ללמוד באקדמיית פיי טיאן, אין לנו עוד מקום לדאגה מפני שאף שזהו בית ספר פרטי, הוא מספק מלגה מלאה ופנסיון מלא לתלמידים.
בעידודם של מתרגלים נוספים, שלחנו את בננו ללמוד ריקוד סיני קלאסי באקדמיה הצפונית שבמידלטאון, ניו יורק, ובאותה השנה הוא התקבל למזלו הרב לאקדמיה לאמנויות פיי טיאן.
השינויים של בני בפיי טיאן
הופתענו מאוד לראות את השינויים בבני כשחזר הביתה במהלך חופשת הלימודים. אף שהיה באקדמיית פיי טיאן פחות מחודש, הוא הפך לצעיר שמח מאוד, מנומס ובטוח בעצמו. לדוגמה, כשהייתי משוחחת עם בעלי, הוא היה מחכה עד שנסיים לפני שהתחיל לדבר. בזמני הארוחות הוא תמיד היה מחכה עד שאנחנו התחלנו לאכול לפני שהרים את מקלות האכילה שלו. הוא עשה שיעורי בית ותרגל מיומנויות ריקוד בתשומת לב, מבלי שהזכרנו לו כלל. גיליתי גם שהוא נעשה הרבה יותר מרוכז ורגוע מאשר בעבר. פעם היה לו הרגל רע למצמץ בשפתיו בזמן האוכל, אבל זה כבר לא היה כך. נימוסי השולחן שלו הפכו להיות אדיבים ואלגנטיים, וגם בעלי שם לב שאפילו האופן בו החזיק את מקלות האכילה השתפר. כל כך הופתענו ושמחנו לראות את כל השינויים החיוביים הללו בבננו לאחר תקופה כה קצרה בפיי טיאן.
הבן שלי אוהב את בית הספר של פיי טיאן והיה בוחר להישאר בבית הספר גם במהלך חופשות בית הספר. נהגתי לשאול אותו איך הוא מתמודד עם דברים שהוא נתקל בהם ואינו מרוצה מהם. לדבריו, מצבים כאלה היו נדירים מאוד. אם הוא נתקל במשהו קשה, הוא היה מדבר עם המורה שלו. הוא אמר לי שהמורים בפיי טיאן אדיבים ומתחשבים מאוד.
הבן שלי אינו חזק פיזית במיוחד. זמן קצר אחרי שנכנס לפיי טיאן המורה שלו התקשר אליי ואמר לי שבני אינו חזק מספיק מבחינה פיזית והציע לי לקנות כמה חטיפים שיעזרו לו לבנות את הכוח והאנרגיה הפיזיים שלו. גילינו שהמורים בפיי טיאן לא רק לימדו את התלמידים ידע אקדמי ומיומנויות ריקוד מקצועיים, אלא גם הראו להם איך להיות אנשים טובים ואף טובים יותר, על ידי מתן דוגמאות טובות לתלמידים.
בעזרת המורים בני עבר את המבחנים וקיבל הזדמנות להצטרף לשן יון כחלק מהתכנית המעשית. הוא כל כך שמח. בכל מה שקשור היה לחגים, יום האב, או יום האם, הוא היה מתקשר אלינו, או שולח לנו ברכות. בכל פעם שאנחנו רואים אותו, הוא תמיד מביא לנו עוד הפתעה ואושר.
לפני הסיור הראשון שלו עם שן יון לקחנו אותו לארוחה בחוץ, ואחרי שהזמין עבורנו, הוא הוציא את מחשב הלוח שלו, שקיבל מפיי טיאן, וקרא בשקט בזמן שהמתנו לאוכל שלנו. הוא אמר לנו שיש לו עוד כמה עבודות לסיים להיום. במהלך הארוחה הוא סיפר לנו שהוא יצטרף לסיור שן יון באותה שנה, ואולי הוא לא יוכל לראות אותנו במשך זמן מה, אבל שאנחנו לא צריכים לדאוג לו ושהוא יתקשר אלינו מדי פעם. אמרנו לו שנתמוך בו בעשיית כל הדברים הגדולים האלה. הוא שמח מאוד והוקל לו, כי קודם לכן הוא קצת חשש שמא לא נרגיש בנוח שהוא ייעדר זמן כה רב. הוא הראה כבוד כה רב כלפינו, שכמעט שכחנו שהוא רק בן 13.
בעלי ואני נסענו ברכב שלנו שש שעות כדי לצפות בהצגה הראשונה בה הוא הופיע עם שן יון, בתיאטרון יוקרתי. הרגשנו כה גאים ואסירי תודה כשראינו את פניו המחייכות, שמענו את הצחוק הלבבי מהקהל וראינו את הדמעות שהזילו כשהתרגשו עמוקות. בני הפך לרקדן צעיר כה נפלא ומוכשר תוך שנה אחת בלבד. איננו יכולים לדמיין לעצמנו אפילו כמה מאמץ וזיעה השקיעו המורים בפיי טיאן בחינוך והכשרה של התלמידים.
כשראינו את הבן שלנו אחרי שסיים את הסיור עם שן יון באותה שנה, גילינו שהוא גבה והתחזק. הוא סיפר לנו בשמחה שבכל מקום שאליו הגיעו סיפקו להם אוכל מעולה, ושהסיור גם הרחיב את אופקיו. הוא למד קצת היסטוריה אמריקנית ומנהגים מקומיים של כל מדינה בזמן שלמד בחינוך הביתי. אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו לקחת אותו לבקר במקומות האלה.
במהלך חופשת הקיץ השנה לקחנו אותו לביקור בהוואי. תכננו לנסוע בשנה שעברה אבל בגלל שבעלי לא הצליח לקחת חופשה מהעבודה, דחינו את הנסיעה לשנה הזאת, כי בני לא רצה להשאיר את אביו מאחור.
הוא היה מעורב בפועל בתכנון הטיול החל מאיך להגיע למלון שלנו משדה התעופה, ועד לבחירת אתרי תיירות לצפייה והזמנת אוכל במסעדות. לא היינו צריכים לדאוג לכלום. בעלי שם לב שלבן שלנו אבחנה חדה ושיש לו יכולת חזקה לפתור בעיות.
כמו כן הוא הפגין בגרות ורוגע מעבר לגילו. פעם לקחנו אותו לרופא שיניים. אנשי הצוות שם נראו מופתעים מכך שהבן שלנו כל כך צעיר, מפני שהוא היה כל כך רגוע ומנומס ותקשר בצורה טובה מאוד. אחד מרופאי השיניים היה בוגר אוניברסיטה ידועה בארה"ב. מנהל מרפאת השיניים אמר לנו מאוחר יותר שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע מרופא השיניים הזה דברים כל כך חיוביים על מטופל.
בכל פעם שאנחנו לוקחים את הבן שלנו לבילוי בחוץ, אם הוא רואה משהו שחבריו לכיתה אוהבים, הוא שואל אם הוא יכול לקחת קצת לחבריו לכיתה. פעם כשצפיתי בראיון וידאו עם אחד המבצעים של שן יון, הוא הזכיר שבשן יון אנשים תמיד עוזרים זה לזה ושאין ביניהם קנאה. הבן שלי אמר: "זה נכון. ככה אנחנו מתייחסים אחד לשני".
פעם אחת דיברתי איתו על דברים מילדותו. באותה תקופה הוא תמיד רצה שיהיה לו אח צעיר או אחות צעירה יותר. "אני עדיין רוצה שיהיה לי אחד עכשיו", הוא אמר, "אבל אח או אחות גדולים ממני". בעלי ואני פרצנו בצחוק. הבן שלנו הוא הצעיר בכיתתו, והוא מטופל היטב ונהנה מאחוות אחים ידידותית.
אחרית דבר
כהורים תמיד רצינו לתת את הטוב ביותר לבן שלנו, אבל גילינו שפיי טיאן נתנה לבן שלנו את הטוב ביותר שיכולנו לדמיין, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולנו לתת לו אי פעם.
גם לפני שהוא הלך לפיי טיאן הייתי מזכירה לו להיות אדיב לכולם, להתייחס לחבריו לכיתה כאחים שלו ולכבד את המורים שלו כמו את ההורים שלו. הוא צריך להיות מנומס ואסיר תודה לכל מי שמלמד אותו ודואג לו, כולל עובדים מתנדבים. "פיי טיאן וכל אנשי הצוות שלו עושים כמיטב יכולתם כדי לחנך ולהכשיר אותך. אתה חייב להיות תמיד אסיר תודה על כל הדברים האלה", אמרנו לו אז.
זוהי אחריות ההורים לגדל ולחנך את ילדיהם. אבל מאז שהוא הלך לפיי טיאן, לא היינו צריכים לדאוג לו. פיי טיאן נושא בכל העלות של החינוך וההכשרה שלו, ואנחנו לא צריכים להוציא כסף. אמרנו לבן שלנו להרגיש תמיד אסיר תודה על כל מה שניתן לו בפיי טיאן, ואנחנו כהורים מרגישים אסירי תודה מעומק הלב באותה מידה.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2026 Minghui.org. All rights reserved
קטגוריה: נקודות מבט ודעות
