(Minghui.org) בחברה הסינית יש תופעה ייחודית הנקראת ג'יה פאנג (יירוט עותרים). על פני השטח, המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) מאפשרת לאזרחים לעתור לממשלה כאשר הם חשים שזכויותיהם מופרות. במציאות, היא משתמשת במערכת שמחוץ לחוק ליירוט ומעצר כדי להשתיק אותם.

"בשנים האחרונות, הרשויות הסיניות עוסקות ביירוט, מעצר ועינויים בלתי חוקיים שיטתיים ונרחבים נגד עותרים. 'עותרים' הם אותם אנשים שהגישו תלונות למשרדי ממשלה רמי דרג יותר בבייג'ינג ובערי הבירה הפרובינציאליות. זה הפך את העותרים כיום לאחת הקבוצות החברתיות החשופות ביותר לפגיעות של זכויות אדם בסין", נכתב בדו"ח הוועדה המבצעת של הקונגרס בנושא סין (CECC) לשנת 2009 שכותרתו: "פגיעות בזכויות אדם הקשורות ליירוט רשמי של עותרים בסין".

שש עשרה שנים אחר כך, המצב מחמיר עוד יותר עם צנזורה הדוקה אף יותר, ניטור אינטרנט ומעקב וידאו. למעשה, יירוט עותרים זוהי רק אחת מהדרכים הרבות בהן מתעללת המק"ס בעם הסיני, כדי לשמור על שליטה ולחזק את שלטונה.

אנחנו נעסוק בנושא זה מחמש זוויות: אידיאולוגיה, זכויות אדם, חיי אדם, ניצול לרעה של החוק וסחר.

אסורה מחשבה עצמאית

מחשבה חופשית היא זכותה של האנושות. חופש המחשבה וחופש הביטוי גם הן זכויות בסיסיות. אך ברית המועצות בעבר וכיום סין הקומוניסטית שללו מאנשים את זכויות היסוד הללו. באמצעות עשרות שנים של שטיפת מוח, המק"ס מאמנת את העם הסיני ללכת בעקבות המפלגה ללא כל תנאי ולוותר על רעיונותיהם הם.

המק"ס החלה בקמפיינים דומים עוד טרם עלתה לשלטון. דוגמה אחת הייתה תנועת התיקון יאן-אן בין השנים 1942 עד 1945. לאחר שהמק"ס תפסה את השלטון, היא פתחה בקמפיין רפורמת המחשבה בין השנים 1951 עד 1952, ולאחריה בקמפיין האנטי-ימני בין השנים 1957 עד 1959.

סיפורו של וו נינג-קון, פרופסור לאנגלית בגמלאות מאוניברסיטה ליחסים בין-לאומיים בבייג'ינג, היה אחת מאין-ספור טרגדיות שנגרמו עקב הקמפיינים האלה. וו ולי טסונג-דאו למדו באוניברסיטת שיקגו כאשר וו החליט לחזור לסין ב-1951. כאשר וו שאל את לי מדוע הוא לא חזר איתו, לי ענה: "אני לא רוצה שישטפו לי את המוח".

זמן קצר לאחר שובו, וו החל הגל הראשון של הקמפיין. ב-1957 פיתתה המק"ס אינטלקטואלים לדבר בחופשיות. היא הבטיחה שלא יהיו לכך השלכות כל שהן  – ואז היא פנתה נגדם ושמה אותם על הכוונת שלה בשל הערות אלה. וו הוקע כ"ימיני קיצוני" בספטמבר 1957 ונכלא. באותה השנה לי, שנשאר בארה"ב, זכה בפרס נובל לפיזיקה.

"אי אפשר לדבר בהיגיון עם המפלגה הקומוניסטית; אין בה היגיון", אמרה אשתו של וו, לי יי-קאי.

במקום "לשחרר" אנשים כפי שטענה האידיאולוגיה של המק"ס, המשטר משתלט על מחשבותיהם של האנשים. בשל שטיפת המוח שהוא מבצע, העם הסיני מובל להאמין שסין והמק"ס בלתי נפרדות. כל פעם שמזכירים בעלי אדמות או בעלי הון, הם מיד חושבים על נבלים מרושעים המנצלים איכרים או עובדים; בכל פעם שמישהו מזכיר אינטלקטואלים, הם חושבים על ריאקציונרים או ימניים.

עם חלוף הזמן, המק"ס שינתה את התעמולה שלה, אך הנושא המרכזי נותר – המפלגה תמיד צודקת, וכל מי שמבקר את המפלגה מתויג כ"פוליטי" או "לא פטריוטי".

בשנים האחרונות, העיקרון הזה יושם על מתרגלי פאלון גונג. עם אין-ספור שקרים כמו תקרית "ההצתה העצמית" בכיכר טיאננמן, המק"ס הסיתה ועוררה לשנאה ציבורית כלפי מתרגלי פאלון גונג, והקהתה את תחושותיו של העם הסיני כלפי ההתעללות הנרחבת והעינויים, ואפילו קצירת האיברים בכפייה ממתרגלים חיים.

כתוצאה מהקמפיינים הפוליטיים הכואבים של המק"ס, רוב העם בסין למד שלא כדאי לחשוב באופן עצמאי ועדיף ללכת בעקבות קו המפלגה, והוא עושה זאת או במכוון למען תועלת, או בלי דעת.

אין זכויות אדם

כיוון שהמק"ס שולטת בתקשורת ומונעת מאנשים חשיבה עצמאית, הפרות זכויות אדם הן בלתי נמנעות ועוברות לרוב ללא תשומת לב. במקרים מסוימים הציבור אפילו משתף פעולה איתן. אפילו ליו שאו-צ'י, היו"ר של סין, "טוהר" החוצה במהלך המהפכה התרבותית והוכרז כ"אויב המדינה" לפני שמת מוות אומלל. בהתחשב בהתעללות כזו בבבכיר כה רם דרג במפלגה, אפשר רק לדמיין לאיזה יחס רע ומתעלל זוכים אזרחים מן השורה.

מאז 1949 הייתה למק"ס רשימה ארוכה של קמפיינים פוליטיים, כולל תנועת רפורמת הקרקעות (1950 עד 1953, שכוונה נגד בעלי בתים), שלושת הקמפיינים וחמשת הקמפיינים של האנטי (מ-1951 עד 1952, שכוונה נגד בעלי אדמות והון), ארבעת הטיהורים (מ-1963 עד 1965 – הגרסה הכפרית של חמשת האנטי), המהפכה התרבותית (1966 עד 1976) והטבח בכיכר טיאננמן (1989). לאחר כל אחת מהטרגדיות האלו, המק"ס זיהתה שעירים לעזאזל כדי להלבין את מעשיה. היוצא מן הכלל היחיד היה הטבח בכיכר טיאננמן, שהיא העדיפה לצנזר באופן הדוק.

לאחר מהפכת התרבות אנשים רבים הרהרו על מה שהשתבש ודנו איך למנוע אסון נוסף כזה. אבל רק מעטים הבינו שהבעיה נעוצה במק"ס עצמה, וכך הפכו האסונות הללו לבלתי נמנעים.

מציאות זו התבטאה שוב ברדיפה של המק"ס נגד פאלון גונג שהחלה ב-1999. ג'יאנג דזה-מין, לשעבר מנהיג המק"ס שפתח בָּרדיפה, פרסם את ההוראות הבאות: "להרוס את המוניטין שלהם, לנתק את מקורות ההכנסה הכספית שלהם ולהרוס אותם פיזית."

כתוצאה מכך, עשרות מיליוני מתרגלים מצאו את עצמם אפליה, ורבים מהם הוטרדו, נעצרו, נכלאו ועונו. אתר מינג-הווי דיווח על יותר ממאה סוגי עינויים שיושמו על מתרגלים הכוללים: מכות, תלייה בידיים אזוקות, בידוד, הזרקה בכפייה של סמים לא ידועים, בליעה בכפייה של צואה ושתן, אונס, הפלות בכפייה ואפילו קצירת איברים. יותר מ-5,000 מתרגלים אומתו שמתו כתוצאה מהרדיפה, וסביר להניח שמספר המתים האמיתי גבוה בהרבה.

"כל אדם סיני חי בסכנה. אבל סכנה זו אינה נובעת מבריונים, גנגסטרים או פשע מאורגן; היא נובעת מהמערכת הבלתי חוקית של המק"ס", כתב עורך הדין ג'ואו ג'י-האי מפרובינציית יון-נאן. "תחת מערכת המשפט של המק"ס, מנהיגיה ופקידיה יכולים להשתמש בכוחם באופן שרירותי לתמרן ולתפעל את המשטרה, התובעים ובתי הדין, כדי להרשיע כל אזרח סיני חף מפשע".

"כשהם אומרים שביצעת רצח, אתה הופך לרוצח. כשהם מאשימים אותך באונס, אתה מסומן כאנס. כשהם אומרים ששיבשת והפרעת למילוי תפקידים רשמיים, התנגדת למעצר או הפרעת לסדר החברתי, אתה מואשם בהפרעה למילוי תפקידים רשמיים, פגיעה מכוונת או הפרעה לשקט הציבורי. הם יכולים לפברק כל ראייה שהם צריכים ולאסוף את כל העדים והעדויות שהם רוצים. הם יכולים אפילו להשתמש בעינויים כדי לאלץ אותך להודות בפשעים שמעולם לא ביצעת", הוא אמר.

אין כבוד לחיים

בסין מלמדים ילדים שהצבע האדום על דגל המק"ס מייצג את דמם של קדושים מעונים שמתו למען הקומוניזם. אך למעשה הרבה יותר סינים מתו כתוצאה מאכזריותה של המק"ס עצמה. מסמכים מסווגים חושפים שהמק"ס השתמשה במספר רב של אזרחים חפים מפשע כבשר תותחים במלחמת האזרחים הסינית בין השנים 1945 עד 1949 בלבד. להלן שלוש דוגמאות.

קרב סי-פינג

"צבא השחרור העממי" (PLA) של המק"ס נלחם [כדי לתפוס את השלטון בסין – המערכת] בצבא הקואו-מין-טאנג בסי-פינג שבפרובינציית ג'י-לין, בין מארס 1946 למארס 1948. ליאנג סו-יונג, דובר לשעבר של היואן המחוקק בטייוואן, כתב על הקרב בספרו: The Great Right and Wrong: The Memoirs of Liang Su-jung.

בהתקפה האחרונה: "הצבא הקומוניסטי השתמש בטקטיקות גל אנשים, ארגן אזרחים ליחידות ושלח אותן קדימה בגלים. גופות האזרחים נערמו כמו הרים". "צבא הקואו-מין-טאנג לא היה מסוגל כבר לשאת את הלחימה, אז הצבא הקומוניסטי התקדם מעל הגופות ונכנס לסי-פינג", כתב ליאנג.

מדוע אזרחים אלה הסכימו לטקטיקה הזו? ליאנג מסביר: "עיר הולדתי הייתה במרחק 25 קילומטרים מסי-פינג. כאשר הגיעו לשם פקידי המק"ס, הם ערכו תחילה עצרות המוניות והוציאו להורג בפומבי בעלי בתים ואנשים עשירים. לאחר מכן הם איימו על המקומיים ואמרו: 'הובלתם את ההוצאה להורג של בעלי בתים ואנשים עשירים של הקואו-מין-טאנג. אם הקואו-מין-טאנג יחזור, אתם תהיו מתים'".

מא סן, סופר קנדי מסין, אישר את סיפורו של ליאנג. "כאשר צבא השחרור של סין תקף את העיר, קווי החזית שלהם היו קהל עצום של קשישים ואיכרים חלשים בלתי חמושים, מה שמנע מצבא הקואו-מין-טאנג המגן לפתוח באש. זה איפשר לצבא השחרור הסיני לטפס בקלות על חומות העיר", הוא נזכר.

קמפיין מנג-ליאנג-גו

שין האו-ניאן, מלומד אמריקני מסין, שמע מפקיד בדימוס בצבא השחרור העממי על קמפיין מנג-ליאנג-גו שהתרחש במאי 1947.

במהלך הקרב, פתח צבא השחרור בשלוש תקיפות. לאחר שחיילי הקואו-מין-טאנג ירו, הם נדהמו לגלות שחזית היריבים הורכבה מקשישים (בעלי קרקעות, איכרים עשירים ואנטי מהפכנים). לכן הם הפסיקו לירות.

בתקיפה השנייה, קו החזית היה קבוצת ילדים שנלקחו מבעלי קרקעות ואיכרים עשירים. לקואו-מין-טאנג לא הייתה ברירה אלא להניח שוב את נשקם. צבא השחרור ניצל את ההזדמנות להסתער קדימה, אך הוא הובס על ידי צבא הקואו-מין-טאנג.

כאשר הגיע סבב התקיפות השלישי, קו החזית הוסתר מאחורי סדינים לבנים. בדיוק כשהחיילים של הקואו-מין-טאנג היו מוכנים לפתוח באש, הסדינים הוסרו. מאחוריהם היו נשים צעירות עירומות – בנות וכלות של בעלי קרקעות ואיכרים עשירים. חיילי הקואו-מין-טאנג השליכו את נשקם – הם ידעו שלעולם לא יוכלו להילחם במלחמה כזו.

בדרך זו, צבא השחרור העממי כבש את שדה הקרב. ג'אנג לינג-פו, אחד הגנרלים המוכשרים ביותר של הקואו-מין-טאנג באותה תקופה, התאבד.

הו ליאן, גנרל נוסף של הקואו-מין-טאנג, תיאר חוויה דומה לחברו, המלומד הה ג'יה-הואה. "כאשר נלחמנו עם חיילי צבא השחרור  בהרי יי-מנג, ראיתי אותם באופן אישי מאלצים אזרחים להסתער כשהם טעונים בשני רימוני יד בכל יד. הצבא שלי ירה לעברם במקלעים וראיתי שאלה שנהרגו היו כולם אזרחים. לא יכולנו להמשיך כך ועצרנו – ואז צבא שחרור הגיע", הוא אמר. "אני מכיר טקטיקות של גל אנושי, אבל האם נוכל להשתמש בהן? אנחנו מעדיפים להודות בתבוסה".

המצור על צ'אנג-צ'ון

המצור על צ'אנג-צ'ון התרחש בין מאי לאוקטובר 1948. התעמולה של המק"ס טענה שהיא כבשה את העיר "ללא שפיכות דמים", אך זה היה רחוק מהאמת.

בצ'אנג-צ'ון היו כ-500,000 אזרחים, והמזון יכל להספיק רק עד סוף יולי. מנהיג הקואו-מין-טאנג, ג'נג דונג-גואו ביקש מאזרחים לעזוב את העיר, אך הם נעצרו על ידי "צבא השחרור" הקומוניסטי. אלה שעזבו את העיר נחסמו על ידי חיילי "צבא השחרור" הקומוניסטי ומתו. אלה שניסו לברוח נורו.

עד היום שצבא הקואו-מין-טאנג נאלץ להיכנע, כמעט 200,000 איש מתו ברעב עקב אכזריות המק"ס. הומארה אנדו, שנולדה בצ'אנג-צ'ון ב-1941, הייתה עדה לאירוע ותיעדה את הטרגדיה בספרה: "נערה יפנית במצור על צ'אנג-צ'ון: כיצד שרדתי את זוועות המלחמה של סין".

"זה היה עיקרון בסיסי של המפלגה הקומוניסטית. לא היה אכפת לה כמה אנשים מתו כדי להציג את התוקף שלה. זה לא היה אכפת לה כמה חיים היו צריכים להקריב כדי שיבינו את ההיגיון של הלקח הזה", היא כתבה. "רק שנים רבות לאחר מכן הבנתי זאת".

שמונים שנה חלפו – האם המק"ס השתנתה כעת? שיחת מיקרופון לוהטת בין מנהיג המק"ס שי ג'ין-פינג לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין בספטמבר 2025 מצביעה על כך שכמה בכירים במק"ס מאריכים כעת את תוחלת חייהם באמצעות השתלות איברים. בינתיים, חקירות עצמאיות גילו כי אסירי מצפון, כולל מתרגלי פאלון גונג, נרצחים על ידי המק"ס באמצעות קצירת איברים בכפייה. אם הדוגמאות מתקופת המלחמה לעיל מראות כיצד התייחסה המק"ס לחיי אדם באותה תקופה, קצירת איברים בכפייה לוקחת את ניצול חיי אדם על ידי המק"ס צעד אחד קדימה.

חלק מהגולשים בסין מתארים את עצמם כיום כמו "רֶן קואנג", מכרה אנושי המנוצל ללא הרף עד שהוא מושלך בסופו של דבר על ערימת האשפה.

ניצול לרעה של החוק כדי לדכא אמונה

מבין כל הקמפיינים הפוליטיים של המק"ס, הרדיפה נגד פאלון גונג היא הארוכה, מרחיקת הלכת והמזיקה ביותר לאנושות. מאז יולי 1999, כ-100 מיליון מתרגלי פאלון גונג ובני משפחותיהם הופלו לרעה ודוכאו בדרכים שונות. בניגוד לקמפיינים פוליטיים קודמים שבהם כיוונו כלפי אנשים על בסיס מעמדם החברתי או דעותיהם הפוליטיות, המתרגלים נרדפים משום שהם רוצים להיות אנשים טובים יותר ולחיות על-פי העקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות".

אנשים ביותר מ-100 מדינות מתרגלים פאלון גונג, וכמה מנהיגים מערביים מצביעים על חומרת הרדיפה. "סין נמצאת במלחמה עם האמונה. זוהי מלחמה שהם לא ינצחו בה", אמר סמואל בראונבק, לשעבר השגריר הכללי לחופש דת בין-לאומי, בפורום על סין שנערך ב-27 וב-28 באוקטובר השנה.

המק"ס מבצעת רדיפה זו תוך הפרה של החוקים הסיניים. באופן ספציפי יותר היא מבצעת:

1) הפרות של חוקים בין-לאומיים כמו פשעים נגד האנושות, עינויים ורצח עם.

2) הפרות של סעיף 36 בחוקה הסינית, שלשונו: "אזרחי הרפובליקה העממית של סין נהנים מחופש אמונה דתית".

3) הפרות של סעיף 35 בחוקה הסינית שלשונו: "אזרחי הרפובליקה העממית של סין נהנים מחופש ביטוי,  חופש עיתונות, התאספות, התאגדות, תהלוכה והפגנה".

4) הפרות של החוק הפלילי של סין:

סעיף 234: "כל מי שפוגע בכוונה בגופו של אדם אחר, דינו לא יותר משלוש שנים של תקופה שאינה ניתנת לשינוי של מאסר, מעצר פלילי או פיקוח".

סעיף 246: "אלה המעליבים בגלוי אחרים באמצעות כוח או שיטות אחרות, או אלו המפברקים סיפורים כדי להשמיץ אחרים, אם המקרה חמור, דינם שלוש שנות מאסר או פחות, ייעצר במעצר פלילי או תחת מעקב, או יישללו ממנו זכויותיו הפוליטיות".

סעיף 245: "אלה העורכים חיפוש פיזי בלתי חוקי באחרים או עורכים חיפוש בלתי חוקי בבתיהם של אחרים, או אלו הפולשים באופן בלתי חוקי לבתיהם של אחרים, דינם שלוש שנות מאסר או פחות, או שהם ייעצרו במעצר פלילי".

סעיף 248: "אנשי פיקוח וניהול של בתי כלא, מרכזי מעצר ובתי שמירה אחרים המכים או מתעללים פיזית באסיריהם, אם המקרה חמור, דינם לשלוש שנות מאסר או פחות או ייעצרו במעצר פלילי. אם המקרה חמור במיוחד, דינם לשלוש עד עשר שנות מאסר".

סעיף 251: "עובדי גופי מדינה אשר שוללים באופן בלתי חוקי מאזרחים את זכויותיהם לאמונות דתיות או שפוגעים במנהגים או בהרגלים של בני מיעוטים, אם המקרה חמור, יידונו לשנתיים מאסר או פחות או יושמו במעצר פלילי".

סעיף 254: "עובדי גופי מדינה אשר מנצלים לרעה את סמכותם על ידי נקמה או הפללת מאשימים, עותרים, מבקרים או מודיעים, בשם ניהול עסקים רשמיים, יידונו לשנתיים מאסר או פחות או יושמו במעצר פלילי. אם המקרה חמור, יידונו לשנתיים עד שבע שנות מאסר".

5) הפרת חוק בתי הכלא של סין.

6) הפרות של חוק הפיקוח של סין, חוק עובדי המדינה, חוק המשטרה וכן הלאה.

ערעור העולם החופשי

לאחר הפילוג הסיני-סובייטי בשנות ה-60, המק"ס בּוּדדה ברמה בין-לאומית. אבל ביקורו של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון ב-1972 סימן שינוי במדיניות. לאחר כינון יחסים דיפלומטיים עם סין ב-1979, ארה"ב התעלמה מטבח כיכר טיאננמן של המק"ס ב-1989 וסייעה לסין להיכנס לארגון הסחר העולמי (WTO) ב-2001.

אך האידיאולוגיה הטוטליטרית של המק"ס היא ההפך הגמור מאמונות העולם החופשי. גם דנג שיאו-פינג (שהוביל את טבח כיכר טיאננמן ב-1989) וגם ג'יאנג דזה-מין (שיזם את הרדיפה נגד הפאלון גונג ב-1999) דגלו  באסטרטגיה של המק"ס: "הסתר את כוחך, המתן לזמנך". המק"ס צמחה במהירות על ידי הפרה מתמדת של התחייבויותיה לארגון הסחר העולמי, כמו התחייבותה לסיים את הסבסוד התעשייתי, וכמו גניבת קניין רוחני.

המק"ס לא הסתפקה בפגיעה בשותפות המסחר שלה. היא גם הגבירה את החדירה האידיאולוגית ואת השוחד של פקידי ממשל זרים. המק"ס שואפת להחליש את אלה הנחשבים לאויביה באמצעות "לוחמה בלתי מוגבלת" הכוללת: ייצוא סמים, זריעת מחלוקת ופילוג באמצעות תעמולה, וכפייה של השקפת עולם שהיא ידידותית למק"ס באמצעות בידור ומדיה חברתית.

יתר על כן, המק"ס חותרת תחת זכויותיהם של אנשים במדינות חופשיות באמצעות דיכוי חוצה גבולות. זה כולל איום על מתנגדי משטר המדברים בגלוי על הפרות זכויות האדם של המשטר, והיא מצנזרת אותם אפילו על אדמה זרה. לדוגמה, המק"ס מעודדת התקפות פיזיות על מתרגלי פאלון גונג בארה"ב, לוחצת על ארגונים קהילתיים לא לאפשר למתרגלים להשתתף במצעדים, ומפעילה איומי פצצה נגד תיאטראות המארחים את מופעי אמנויות הבמה שן יון.

בדומה לקרל מרקס ולברית המועצות, המטרה הסופית של המק"ס היא לשלוט בעולם באמצעות האידיאולוגיה הקומוניסטית שלה. למרבה המזל, יותר אנשים בעולם החופשי מתעוררים, וכמה מדינות מצטרפות לארה"ב במאמציה להתמודד עם המק"ס. הרדיפה הדתית הקשה בסין הפכה גם היא לנקודת מוקד.

"הרדיפה של סין נגד מתרגלי פאלון גונג היא מתקפה על חופש הדת וזכויות האדם. כבר מזמן הגיעה העת לפרק את תעשיית קצירת האיברים של המק"ס על ידי המדינה", אמר הסנאטור האמריקני טד קרוז בהודעה לעיתונות בעת הצגת חוק ההגנה על פאלון גונג במארס 2025. "אני קורא לעמיתיי להצטרף אליי במאבק נגד הפרות זכויות אדם אלו ולהבטיח שהמק"ס תישא באחריות ותועמד לדין".

המק"ס אינה מייצגת את הציוויליזציה הסינית. במקום זאת, היא פוגעת קשות בעם הסיני תוך סיכון העולם. יותר מ-450 מיליון סינים ויתרו על חברותם במק"ס ובארגוניה הצעירים.

כאשר יותר אנשים בחברה הבין-לאומית ינקטו פעולה, המצב ישתנה.