יש לנו נטייה להתנגד לרעיון הסבל

(Minghi.org) מתרגלת כתבה מאמר לציון "יום הפאלון דאפאפאלון גונג דרך רוחנית המבוססת על העקרונות "אמת, חמלה סובלנות" ו-5 תרגילים שקטים. . העולמי" וביקשה ממני להגיה אותו. לפני שהתחילה לתרגל היא סבלה קשיים רבים. בכל פעם שאני קורא על סבלו של מתרגל לפני שהחל לתרגל פאלון דאפא, לרוב קשה לי להמשיך לקרוא. לפעמים נאלצתי להפסיק לקרוא  לגמרי.

כשעמדתי מול תמונת המאסטר לפני שעמדתי לתרגל את התרגילים, מחשבה עלתה בי: "מדוע החלקים המוקדמים של חייהם של מתרגלים צריכים להיות כה אומללים?" מסר הגיע אליי: "כדי שהם יקבלו את הפאפאחוק, עיקרון". באותו רגע הרגשתי את החסד והחמלה העצומים של המאסטר.

תרגלתי פאלון דאפא יותר משלושה עשורים. כל יום אני לומד ומשנן את הכתבים, אך עדיין אני מחזיק במושגים רבים. לאחר כל כך הרבה שנים אני בקושי מבין את המשמעות האמיתית של הסבל.

ישנו סיפור טיפוח שקראתי פעם שנקרא "פרח מריר קדוש".

לקבצן פצוע שהיו לו חוליים רבים היו חיים קשים מילדותו. אף פעם לא היה לו מקום לגור ותמיד הוא היה רעב. לפעמים הוא כעס והרגיש שהחיים אינם הוגנים כלפיו, והאשים את הישויות השמימיות שהן אכזריות.

יום אחד הוא פגש בנזיר והחליט להקשיב לו מזמר את ה"סוטרה" כל יום. בנקודה מסוימת הוא הודה בפני הנזיר: "סבלתי ('אכלתי מרורים' בסינית) כל דקה בחיי, אך עדיין איני מבין מזה בדיוק". הנזיר הושיט את זרועו, ופרח צבעוני פרח על כף ידו. הפרח היה יפהפה להפליא והתנדנד קלות. הקבצן נדהם, ובעיניים פעורות לרווחה חשב: "אף פעם לא ידעתי שמרירות נראית כל כך טוב". הקבצן הסיר עלה כותרת והושיט אותו לקבצן: "תטעם, תראה איזה טעם יש לזה". כיוון שהקבצן היה רעב כל חייו, הוא נהג לטרוף את מזונו. הוא שאב בפיו את עלה הכותרת.

ברגע שבלע את עלה הכותרת הוא הבין שטעמו של עלה הכותרת היפהפה מר מאוד. המרירות הפכה כה חזקה ושלטת עד שתודעתו התרוקנה. הוא נפל ארצה ונאבק באי נוחות פיסית.

הנזיר אמר לקבצן: "תפסיק לזוז". באורח פלא הקבצן הפסיק מיד לזוז. אט אט המרירות חדרה לכל ערוץ אנרגיה, עצם, ושריר שלו, והתפוגגה. הוא נרגע והבין: “כל הסבל (המרירות) שחוויתי בחיים הוא כאין וכאפס לעומת המרירות של עלה הכותרת הזה".

הנזיר ביקש ממנו לקום. הוא הבחין שהגיבנת על גבו התיישרה, כוויות הקור שעל ידיו ורגליו נרפאו, וכל מחלותיו נעלמו. גופו היה נקי וקליל מבפנים ומבחוץ. הוא פרץ בבכי, כרע על ברכיו, והשתחווה לנזיר.

הנזיר עזר לו לקום, ובהינף יד אין-ספור פרחים הופיעו על הרצפה, הקירות, והתקרה של חדר המדיטציה בו הם שהו. הפרחים היו במגוון צורות וגדלים וזרחו בצבעים עזים. ניחוח הפרחים הייחודי היה מרענן ומרגיע. הנזיר אמר לו: "אלו "הפרחים המרים הקדושים". הם באו מהמצוקות האין-סופיות שסבלתי בחיי. אנשים רגילים אינם יכולים ליצור פרח כזה, לא משנה כמה הם סובלים, כי הפרח יפרח רק עם ההגנה והעזרה של דהרמה נכונה וישרה. כל עלה כותרת מגיע מסבל עצום".

הקבצן שאל: "מאסטר, למה רצית לסבול את כל המרירות כדי לטפח פרחים כאלו?" הנזיר ענה בכובד ראש:" למען הישויות החיות. מעתה ואילך תטפח במרירות, תיצור 'פרחים מרים קדושים' משלך, ותציע הצלה לישויות החיות".

מאסטר לי הונג-ג'י אמר:

"אז אומר לכם שסבל אינו דבר רע. בני אדם הם היחידים שחושבים שסבל הוא דבר רע, שחיים של סבל אינם חיים מאושרים. אבל עבור מטפח, סבל לא רק מסלק קארמה, אלא גם מרומם את הרמה של האדם ומוביל לשלמות המלאה. אם אתה אומר שאתה רק רוצה להיות מאושר בקרב בני אדם, ושאינך רוצה לסבול אפילו קצת, ולתרגל בנוחות, אז הקארמה שלך לא תסולק, לא תשפר את השין-שינג שלך, ולא תשיג את השלמות המלאה. זה הרעיון." ("הרצאת הפא הראשונה בארה"ב" מתוך אוסף הרצאות פא שניתנו מסביב לעולם 1 – תרגום זמני, לא רשמי)

כשהמאסטר חשף בפנינו בסבלנות שוב ושוב את היחסים בין סבל וטיפוח, כמה מאיתנו הבינו זאת? כשאנחנו לומדים את הפאפאחוק, עיקרון, אנחנו חושבים כמו מטפחים. ברגע שאנחנו חוזרים לחיים הרגילים שלנו ומתחילים לסבול, ברוב הפעמים אנחנו חושבים שאין לנו ברירה: "עליי לשאת זאת ולקחת את הגישה הגבוהה כי אני מתרגל". אנחנו רואים את הפא כאילוץ במקום להאמין שמצוקות הן דבר טוב ולהטמיע את עצמנו באופן אקטיבי בפא. איננו מקבלים בשמחה את המבחן ומודים לאלו שיצרו לנו את ה"בעיות".

לאחר שאנחנו מתחילים לתרגל ומשתפים את ההתנסות שלנו, פעמים רבות אנחנו מדברים על כמה סבלנו וכמה חולים היינו לפני שלמדנו את השיטה, וכמה שיטת התרגול מאפשרת לנו להיות בריאים שוב. אנחנו מתארים את הברכות שקיבלנו לאחר הטיפוח, ומתמקדים בכמה שמחים אנחנו בעקבות תרגול השיטה.

אם שיתופים כאלו מגיעים ממתרגל חדש, או כשאנחנו מבהירים אמת ללא מתרגלים, זה לא מוטעה. אך, עבור מתרגלים המתרגלים כבר 20-30 שנה, זה לא טוב אם הבנת הפא נשארת ברמה הזאת.

כשחתמנו על הנדרים לאמת את הפא לפני שהגענו לעולם הארצי, המאסטר החל להגן עלינו. כשהתגלגלנו חיים אחר חיים, הוא הגן עלינו וסידר את הנתיבים שלנו. לפי ההיגיון הזה, האין כל הסבל והמרורים שנתקלנו בהם לפני שקיבלנו את הפא, אורגנו גם כן על ידי המאסטר למען מטרת סילוק הקארמה כך שנצליח להפוך למתרגלים? זיכרו שאפילו בחיים האלו עצמם צברנו כמויות אדירות של קארמה. הסבל שאנו חווים מפלס את הנתיב שלנו חזרה לבית השמימי שלנו.

עכשיו כשנעשינו מתרגלים, האם עדיין נזכור את הסבל ונדבר עליו ללא הרף כדי להראות כמה שמחים אנו על המזל הטוב שקיבלנו בחברה הרגילה? כשהתלוננו על הקשיים לפני שהתחלנו לתרגל, הרמז הקל ביותר לכך שהם לא הוגנים נחשב כתלונה על הסידור של המאסטר עבורנו. הסבל שסבלנו אפילו לא שילם שמץ מהחוב שהיינו חייבים בכל חיינו הקודמים, כי המאסטר נשא את רובו עבורנו.

לכן, כשאנו כותבים על מה שעברנו לפני הטיפוח בדאפאדאפאבסינית: "החוק הגדול"., עלינו לכתוב עם אופן חשיבה של מטפח. עלינו להביע את תודתנו למאסטר על כך שסילק את הקארמה שלנו, שלה אותנו מהגיהינום, וטיהר אותנו כדי שנהיה ראויים מספיק להקשיב לפא. באמת כדאי לנו להרהר בכמה מהמחשבות שלנו הן מחשבות אלוהיות נכונות, וכמה מהן הם מושגים אנושיים.

המאסטר אמר:

"לגביכם, התלמידים של הדאפא, ככל שמתקרבים יותר לסוף כך עליכם ללכת טוב יותר את הנתיבים שלכם, כשאתם מנצלים את הרגע לטפח את עצמכם היטב. אחרי שאתם עושים המון דברים, יכול להיות שכשתסתכלו עליהם אחורה תגלו שהכול נעשה עם חשיבה אנושית. כאשר זה בן אדם שעושה דברים אנושיים וכאשר דברים לא נעשים באמצעות מחשבות נכונות, לא תהיה בדברים האלו כל מוסריות אדירה של תלמיד דאפא. במילים אחרות, כפי שאלוהויות רואות זאת, זה רק בזבוז זמן – לא מוסריות אדירה או טיפוח – אף על פי שאתם אכן עשיתם את זה". ("תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא")

חלקנו עושים עבודת דאפא עם חשיבה אנושית. אם איננו יכולים להחליט בין אם להיות "מאושרים תוך כדי סבל" או לבין לשאוף ל“ברכות עלי אדמות”, איננו יכולים להפוך מאנושי לאלוהי, כיוון שאיננו מצליחים לראות דברים עם מחשבות נכונות.

הכתוב כאן מבוסס על הבנתי הנוכחית. אנא הצביעו באדיבות על כל מה שאינו מבוסס על הפא.

 [מאמרים בהם מתרגלים משתפים את הבנותיהם משקפים בדרך כלל תפיסה אישית בנקודת זמן מסוימת, בהתבסס על מצב הטיפוח שלהם, והם מוצעים ברוח המאפשרת התרוממות הדדית].