קארמת המחלה נעלמה לאחר ששיפרתי את השין-שינג

(Minghui.org) לאחר קריאת מאמרי שיתוף של מתרגלים, ברצוני לשתף גם התנסות אישית בסילוק קארמת מחלה לפני כשבע או שמונה שנים.

ההתנסות הזאת גרמה לי להבין את רצינות הטיפוח והחשיבות של כל מחשבה וכוונה בטיפוח.

ביתי היה אתר של לימוד פאפאחוק, עיקרון קבוצתי. אחר צהרים אחד נאלצתי להחמיץ את לימוד הפא הקבוצתי כיוון שהייתי צריכה לעבוד. לאחר ארוחת הערב מתרגלת חדשה בשם יינג באה לביתי ושיתפה מה היה בזמן לימוד הפא הקבוצתי באותו אחר הצהרים כשלא הייתי. כיוון שלא הייתה לה שום השכלה פורמלית, היא לרוב הוסיפה, השמיטה, או לא קראה את המילים נכון, ולא יכלה לקרוא משפטים שלמים. מישהו שלא קרא את "ג'ואן פאלוןג'ואן_פאלוןהספר העיקרי של הפאלון דאפא (פאלון גונג)" לא יכול היה להבין מה יינג קראה, ולמתרגלים האחרים הייתה אותה הרגשה.

בקבוצת לימוד הפא שלנו, כל אחד קורא בתורו שתי פסקאות. אך כשהגיע תורה של יינג לקרוא היא פשוט הייתה ממשיכה לקרוא ללא הפסקה ולא אפשרה למתרגל הבא בתור לקרוא. לפעמים הזכרתי לה, אך היא הייתה אומרת: "אני ממש רוצה לקרוא".

הפעם כשלא הייתי שם, המתרגלת מיי אמרה לה: "תקראי יותר בבית שתהיי מיומנת, ורק אחרי כן תקראי פה, כי את קוראת לא נכון את הפא, ואחרים לא יבינו את זה". כשמיי דיברה היא אולי נראתה עצבנית וחסרת חמלה וזה הרגיז את יינג. היא אמרה כמה דברים שליליים על מיי, ובעלי שאינו מתרגל, היה שם ושמע את דבריה.

כמו יינג, גם אני לא הצלחתי להסתכל פנימה כששמעתי מה שקרה: רק הרגשתי שיינג לא התנהגה ברציונליות ושזה לא הולם שאנשים רגילים כמו בעלי יהיו עדים לקונפליקטים בין מטפחים. חששתי שזה יגרום לבעלי עוד יותר לא להסכים עם דאפאדאפאבסינית: "החוק הגדול"..

לא הפגנתי סובלנות כלפיה. במקום לשוחח איתה על עקרונות הפא בנעימות, דיברתי בנוקשות ואמרתי לה: "מטפחים צריכים לחשוב על אחרים, להסתכל פנימה, ולא להביט החוצה. את צריכה למצוא איפה לא פעלת טוב". השתמשתי בפא לשפוט את יינג ולהתייחס לבעיה מנקודת מבט של בורר בין שני מתרגלים. לא השתמשתי בפא כדי לבחון ולטפח את עצמי. גם לקחתי את הצד של מיי ודיברתי מהצד שלה.

בעלי הצטרף לשיחה, והשיחה עברה לדיון בבעלה הלא מתרגל של יינג. כשדיברתי עם יינג הייתה בי תרעומת מצטברת כלפי בעלי, והתכוונתי לגרום לבעלי להיות מודע לחוסר שביעות רצוני כלפיו. בקיצור, ההחזקות האנושיות שלי נחשפו במלואן. במקום להסתכל פנימה ולשפר את השין-שינגשין-שינג טבע המחשבה והלב; טבע מוסרי; אופי שלי, פרקתי את אי שביעות רצוני והתנהגתי כמו אדם רגיל. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מתביישת מאוד ומאוכזבת מעצמי.

למחרת בבוקר לא הצלחתי לפתוח את פי. פיהקתי בפה סגור ולא יכולתי לדבר. קצת נבהלתי. בזמן הארוחה לא רציתי שבעלי יראה, אבל לא הצלחתי לפתוח את פי כדי לאכול. ואז הבנתי שזה בגלל שבלילה הקודם דבריי כלל לא היו בהתאם לפא. כפיתי את עקרונות הדאפא על אחרים, הייתה לי החזקה חזקה לתחרותיות ונטרתי טינה. כשלתי לרסן את עצמי ולא נהגתי בסובלנות כלפי יינג, שהיא מתרגלת חדשה.

חששתי שאם בעלי יגלה את מצבי הוא יכריח אותי ללכת לבית החולים. אז לאחר שבעלי הלך עבודה, הכנתי אטריות ובלעתי אותן ישירות בלי ללעוס, וזה היה קשה מאוד. עשיתי זאת במשך שלושה ימים, ובכל ארוחה האכילה הייתה כמו עונש והכאיבה מאוד. הכרחתי את עצמי לאכול חצי קערה של אוכל בכל ארוחה, וגופי כחש במהרה. די נבהלתי והמחשבות הנכונות שלי נחלשו.

חשבתי לעצמי: "אני צריכה ללמוד את הפא עם מתרגלים עמיתים כדי לעזור לחזק את המחשבות הנכונות שלי". ביום הרביעי דיברתי עם בעלי ורכבתי על אופניים חשמליים לבית הוריי. אמי הייתה מתרגלת ובבית הוריי יכולתי להירגע כדי ללמוד את הפא, ולחפש אחר ההחזקות שלי ללא הפרעות מאנשים אחרים. אמי הכינה לי קערת גדולה של פודינג ביצים מאודה והצלחתי לאכול את הכול בבליעה ישירה.

אמי ואני למדנו יחד את "ג'ואן פאלון" ושלחנו מחשבות נכונות בכל שעה. אמי ביקשה ממני לקרוא את הפא, אבל לשוני וגרוני כאבו מאוד. במהרה הכאב גרם לי להזיע כל כך שבגדיי נרטבו. כל רגע היה עינוי! כשהחשיך, בזמן המחשבות הנכונות, לפתע הרגשתי תחושה קרירה עוברת מהחלק העליון של גופי לצד השמאלי של גופי התחתון, ויכולתי לחוש בבירור שגופי השתפר באופן משמעותי. הבנתי שהמאסטר הסיר ממני קארמה משמעותית. אך עדיין לא הצלחתי לפתוח את פי. המשכתי ללמוד את הפא.

בערב אמי קראה לכמה מתרגלות לבוא ללמוד יחד את הפא. אחרי שמתרגלת התענינה במצבי היא אמרה לי בתקיפות: "אל תכירי בזה, תשללי את זה". זה חיזק את לבי מאוד והנהנתי בחוזקה. באותו רגע מתרגלת אחרת הגיעה לחצר, ולפני שהספקתי לברכה, הרגשתי תחושת פיצוח בלסתות שלי. זה לא כאב; למעשה זה הרגיש נוח למדי. תוך מספר שניות פי נפתח, וקארמת המחלה שעינתה אותי במשך ימים נעלמה.

אני אסירת תודה למאסטר לאין שיעור, ומודה למאסטר על חמלתו.