שלוש שנים מחרידות למתרגלת דאפא בעיר וויפאנג, מחוז שאנדונג

(Minghui.org)

אני מתרגלת דאפא בת 38 מהעיר וויפאנג, מחוז שאנדונג. מאז שהתחלתי לעסוק בתרגול פאלון דאפא, בשנת 1997, היתרונות שקיבלתי מכך הם מעבר למילים. בכל אופן, בשל היותי מתרגלת דאפא, נעצרתי פעמים רבות מאז שהחלה הרדיפה של הפאלון גונג, והתנסתי במגוון שיטות מזעזעות של עינויים, שאותם אני רוצה לחשוף לשאר העולם.

באוקטובר 1999, הלכתי לבייג'ינג בכדי לפנות נגד הרדיפה של הפאלון דאפא. נעצרתי ונלקחתי לתחנת משטרה מקומית, שם החרימו לי 2000 יואן וספר דאפא שהיה איתי. לאחר שחזרתי לעיר מגורי נעצרתי באופן בלתי חוקי לחמישה עשר יום.

ב- 5 בינואר 2000, בזמן שתרגלנו ביחד את תרגילי הפאלון דאפא, 6 מחבריי המתרגלים נעצרו ונאלצו להשתתף בשיעורי שטיפת מוח במשרדי המשמעת של שלטונות העיירה יוהה,  באזור וויצ'ן, בעיר וויפאנג, מחוז שאנדונג. בזמן שהיינו שם, היכו אותנו כעשרה בריונים. בין האנשים האלו היה גם מפקד המשטרה בעצמו.

קודם כל, הם חבטו ובעטו בנו. אחר כך, הם קרעו את המעילים שלנו ודחפו אותנו לרצפה. אחד מהם קרע את הבגדים מהגב שלנו, ועם מטאטא, הם היכו אותנו בגב, כשהם צורחים וצועקים:   "אתם עדיין רוצים לתרגל דאפא או לא?" כשאמרנו שכן, הם המשיכו להכות אותנו.  כשמטאטא אחד נשבר לשניים, הם החליפו לאחר והמשיכו. כשנשברו ארבעה או חמישה מטאטאים, הם עברו לאלת גומי.

בגלל שסירבתי להיכנע, כ- 10 אנשים החליפו ביניהם תורות בלהכות אותי, עד שלבסוף התעלפתי. לאחר שהעירו אותי עם מים קרים, הם המשיכו להכות. כל הגוף שלי הפך לכחול ולסגול. הגב שלי היה כל כך נפוח שבימים שלאחר מכן לא יכולתי לזוז. בזמן שהייתי במעצר ועברתי עינויים, אחי, שאינו מתרגל פאלון גונג, נלקח גם הוא בכוח לתחנת המשטרה של תחנת הרכבת. כערבות לשחרורו, הם סחטו ממנו 10,000 יואן.

עשרה ימים אחרי המעצר שלנו ואחרי שאסרו אותנו בעיירה יוהה, מתרגל דאפא נוסף, לי יונגצ'יאן, נשלח חזרה למשרד השלטון העירוני לאחר שגם הוא עתר בבייג'ינג למען הדאפא. רק נכנס למשרד, וכבר מזכיר הועדה הפוליטית והמשפטית, וואנג שינמין, הוביל קבוצה   של פקידי ממשל והם החליפו תורות בלהכות אותו, עד שלבסוף נשבר המקל שבו השתמשו, בגודל 6x6 ס"מ. בזמן שהכו אותו, וואנג שינמין צעק: "אכה אותך למוות. אם תמות, אקח את האחריות." תחת הנחייתו, העובדים האחרים היו מרושעים אף יותר. בסופו של דבר, לי נפל חסר הכרה. הם העירו אותו עם דלי מים קרים, ושפכו מים רותחים   על חולצתו הפנימית, דרך הצוואר. אחרי שהפשיטו אותו, עד שנשאר עם חולצה קצרה בלבד, הם סחבו אותו החוצה לשלג, נתנו לו סיבוב נוסף של מכות, והשאירו אותו שוכב על השלג  לשעות. כשהם גילו שלי התעלף, הם שלחו אותו במהירות לבית החולים, בדיוק בזמן כדי להציל את חייו. דווח ששתיים מצלעותיו נשברו, ושלא נרשם לחץ דם במשך כארבעים דקות.

לגביי, אולצתי לשכב על הרצפה. לאחר שמשכו אותי בכוח בשערותיי, הם היכו אותי שוב ושוב. על כל הרצפה לא היה שום דבר מלבד דם, מים ושברי מקלות. ננעלנו בתאים במשך עשרים ושמונה ימים. חוץ ממכות, עברנו גם שיטות עינויים אחרות. פעמים רבות אילצו   אותנו לעמוד בשלג בחוץ, בזרועות פרושות, במשך שעתיים עד שלוש שעות, ברציפות.

ואז, ביום קייצי בשנת 2000, כשתרגלנו את התרגילים בביתו של חבר, מספר שוטרים מתחנת המשטרה של תחנת הרכבת התפרצו פתאום לביתו, עצרו אותנו ולקחו אותנו לחקירה בתחנת   המשטרה.

ביום אחר באותה שנה, בסתיו, הלכתי לעיר וונדנג כדי לנהל כמה עניינים עסקיים, ובאותו לילה, נשארתי ללון בביתה של חברה. שני שוטרים הגיעו ולקחו אותנו לתחנת המשטרה המקומית.    ביום המחרת, הם שלחו אותי, תחת שמירה, לתחנת המשטרה של העיר וונדנג, שם הייתי במעצר לאחר סדרה של מכות. כיוון שלא הצליחו למצוא שום דבר להאשים אותי, הם סידרו אותי עם עותק של חומר להבהרת האמת ואמרו שהוא שייך לי. כשהתעקשתי שהוא לא היה שלי, הם חבטו בי שוב, ובעטו בי בפנים, עד שהם התנפחו. הם היו צריכים הוכחה כדי להחזיר אותי למשטרת וויפאנג. לכן, הם שתלו עותק של חומר להבהרת האמת בכיס שלי כהוכחה וגם כתירוץ למעצר שלי. כשחזרתי לוויפאנג, הוכתי שוב. ארבעה ימים של שביתת רעב הביאו את גופי הפיזי למצב חלש במיוחד ובקושי יכולתי ללכת. כיוון שהם לא רצו להיות אחראיים במקרה שאמות, הם שחררו אותי בסוף.

ואז, בסוף ספטמבר 2000, ללא שום סיבות נראות לעין, השוטרים הגיעו והחרימו מביתי את הכל. מאותו יום ואילך, נשארתי חסרת בית והייתי צריכה לעבור ממקום למקום, בכדי להימנע מרדיפה וממעצרים נוספים.

בסוף אוקטובר 2000, שוב הלכתי לעתור בבייג'ינג. השוטרים לקחו אותי לתחנת המשטרה של טיאנאנמן, שם התייחסו אלי באכזריות. נכלאתי באותו התא עם אישה נוספת, בשנות החמישים לחייה, מתרגלת שהגיעה ממחוז שינג'יאנג. בעוד הם משתמשים בי כשעיר לעזאזל,  הם ניסו לאלץ אותה לגלות את כתובתה: "את זקנה. לא תוכלי לספוג הרבה מכות. אם לא תאמרי לנו היכן את גרה," ואז הצביעו עלי, "נכה אותה, כי היא צעירה בהרבה." כשהיא סירבה, הם המשיכו לתת לי סטירות. מעיניה של האישה, יכולתי לראות שהיא מחפשת את חוות דעתי. נענעתי בראשי כדי לסמן לה שלא תיכנע. ואז השוטרים היכו אותי שוב. התהליך חזר על עצמו פעמים רבות.

השוטרים אמרו: "מה שאחרים יכולים לעשות, אנחנו השוטרים יכולים לעשות גם כן."  אז מול חברתי המתרגלת, הם ניסו להוריד את בגדי ולתקוף אותי מינית. נאבקתי בכל כוחי כדי להתנגד והזהרתי אותם: "אתם לא עושים לעצמכם שום דבר טוב כשאתם עושים את זה." באותו זמן, האישה השנייה ניסתה לדחוף את ראשה בכוח אל הקיר, בניסיון להפנות את תשומת ליבם של השוטרים, כך שיפסיקו לענות אותי. השוטרים נחרדו ודעתם הוסחה מהמכות. במהרה, הם בודדו את את האישה לחדר אחר והיכו אותה. מבעד לקירות יכולתי לשמוע צעקות, צרחות ואנחות של ייסורים. בצד הזה, שוטר היכה אותי בראשי עם אלה חשמלית, והשתמש במגוון שיטות כדי להתעלל בי, עד שלבסוף התמוטטתי על הרצפה. אחרי כן, הם העבירו סמרטוט מלוכלך על פני, שוב ושוב. כך זה המשיך עד חצות. אחרי יותר מעשר שעות או יותר של ענישה, הייתי מתה יותר מאשר חיה, ובקושי יכולתי ללכת. שני שוטרים גררו אותי בחזרה אל התא.

בשעות אחר הצהריים שלמחרת, השוטרים חקרו אותי שוב. לאחר שחילצו ממני את כתובתי בכך שרימו אותי, הם הודיעו למשטרת וויפאנג לבוא ולאסוף אותי ונשלחתי חזרה לתחנת המשטרה של הרכבת, כעבור מספר ימים. זה היה שישה ימים, מהיום בו נעצרתי, עד שנשלחתי חזרה לוויפאנג. כל אותו זמן, הייתי בשביתת רעב בכדי למחות ומצבי הגופני היה חלש במיוחד. כיוון שהם לא רצו לקחת את האחריות במקרה שאמות, הם שחררו אותי באותו ערב.

בפברואר 2001, בדרכי חזרה הביתה מוונדנג, יחד עם גיסתי, היינו צריכות לעבור בפתח שאנשים רעים שמו בו תמונה של המורה על הרצפה ואילצו את כל העוברים ושבים לדרוך עליה לפני שיוכלו לעבור. כיוון שסירבתי לשתף פעולה, הם עצרו אותי לשעתיים. מאוחר יותר, גיליתי שבמשך השעתיים האלו, גיסתי תבעה את שחרורי. שוטר אחד איים עליה בכך שחנק אותה בצווארה, וכמעט גרם להיחנקותה. תחת איומיהם, גיסתי נאלצה לקרוע את התמונה של המורה לפני שאפשרו לנו לעזוב.

באוגוסט 2002, הלכתי לעיר צ'ינגג'ואו כדי להפיץ חומרי דאפא להבהרת האמת. שוטר גילה אותי ולקח אותי לתחנת המשטרה של וואנגפן. בגלל שסירבתי לזהות את עצמי, שוב נשלחתי ל"משרד 610" בתחנת המשטרה של צ'ינגג'ואו (סוכנות שהוקמה במיוחד בכדי לרדוף את הפאלון גונג, בעלת סמכויות מוחלטות מעבר לכל דרג מינהלי במפלגה ולכל מערכת פוליטית או משפטית אחרת), שם שמו אותי במעצר כפושעת פלילית. באותו לילה הם שלחו ארבעה נבלים להכות אותי. ביום המחרת, כשניצלתי הזדמנות בזמן שהם לא הסתכלו,  התחמקתי מהאזיקים וברחתי לבסוף, יחפה, ממאורת הרשע. בפעם הזו הייתי במעצר במשך ארבעה ימים, ובמשך ארבעת הימים האלו, המשכתי למחות באמצעות שביתת רעב.

במשך התקופה שנמשכה שלוש שנים, הייתי נתונה לייסורים פיזיים ונפשיים. כיוון שהשוטרים מתחנת המשטרה של הרכבת המשיכו לחפש אותי, נאלצתי למכור את העסק שלי וכעת אני סובלת   ממכשולים פיננסיים עצומים.

מאז 20 ביולי, 1999, גם בני משפחתי סבלו מדיכוי חמור. אמי, בת ה- 66, נעצרה ל-  15 יום בגלל שפנתה למען הצדק בבייג'ינג, באוקטובר 1999. לאחר שחזרה לעיירה ינמא, היא נעצרה שוב לכעשרים יום נוספים. אפילו אבי שאינו מתרגל, נעצר גם הוא למשך עשרה ימים לאחר שפיתו אותו לבוא לתחנת המשטרה. מאז, ביתי הופרע לעיתים תכופות ואבי חי במצב תמידי של פחד.

כעת, בתי בת השתים עשרה, איבדה את ביתה שפעם היה חמים ונעים. כיום, פעמים רבות היא מופלת לרעה בבית ספרה, ע"י מורים ותלמידים עמיתים. לפעמים, בזמן שהיא נוסעת בדרכים, שוטרים סמויים מטרידים אותה, דבר שמאוד פוגע בה.