חלק ב' של המבחן

אחרי שאני נכשלת ב"מבחן" רציני אני מרגישה כל כך רע, שאני לא מסוגלת לתפקד יום או אפילו כמה ימים, שזה גם סוג של שיתוף פעולה עם הרוע. כשנראה לי שהצלחתי ב"מבחן" אני גם כן לוקחת ללב ומרוצה, וזו כבר התנהגות של החזקה לתהילה והתפארות.

בעצם, האופן בו אנחנו מתמודדים עם הצלחה או כשלון הוא חלק ב' של המבחן. בכל שניה ושניה צופה בנו כל היקום, אז כל שניה ושניה היא למעשה מבחן, ואין כשלון ברור או הצלחה ברורה. גם כשלון הוא מבחן, ולפעמים אף יותר רציני מאותו "מבחן" שנכשלנו בו.

למעשה רק התוצאה הסופית נחשבת – אם נגיע לשלמות או לא. אני מבינה שלמאסטר שלנו בעצם אין שום עניין בלשפוט אותנו, שיפוטיות זהו משהו לא נכון של בני אדם. המאסטר לא חושב עלינו כך, הוא רק מעוניין שנשתחרר מההחזקות ונצליח להגיע לשלמות. אין לו עניין של לשפוט "הצלחה" או "כשלון" כפי שאנחנו רואים במנטליות הרגילה שלנו.

זה כמו שתרצו לעזור לנמלה קטנה לחצות את הנהר הגדול אל הגדה השניה כדי להינצל משריפה. יהיה לכם באמת איכפת כמה פעמים היא הסתובבה סביב עצמה וכמה פעמים היא נפלה למים? מה היא בשבילכם? רק נמלה קטנה, אתם בכלל לא מעוניינים לתת לה ציונים, ואתם לא כועסים עליה או שופטים אותה על זה שהיא פתייה. יש לכם חמלה כלפיה, אתם רואים בדיוק מה משפיע עליה, וזה לא מעניין אתכם אלא במידה שהיא תלמד מזה. אתם רק רוצים שהיא תצליח להינצל בסופו של דבר. אז המטפחים הם כמו יצורים חכמים שעקב כורח הנסיבות נכלאו "בתוך נמלה". כשהם יחזרו להיות מה שהם באמת – למי יהיה איכפת כמה שטויות הם עשו בתור "נמלים"? העיקר שבסוף הם הבינו והגיעו.

תודה רבה לכל המטפחים שאתם כאן, כי אנחנו באמת קשורים זה לזה בגורל שלנו ובדרך שאנחנו חולקים. זו הדרך שהמאסטר יצר בשבילנו לטפח בה, ואני מוקירה את זה ומוקירה אתכם מכל ליבי.