המחשבות שלי בנושא: "גם אצלי זה כך"

(Minghui.org)

כמה מתרגלים נפגשו לשיתוף ניסיונותיהם בטיפוח. מתרגל א. אמר: "לא הייתי חרוץ לאחרונה. כשאני מתרגל את המדיטציה בישיבה, אני נוטה לעתים תכופות לנמנם". מתרגל ב. אמר: "גם אני, אני אפילו מנמנם כשאני שולח מחשבות נכונות רק עשר דקות". מתרגל ג. אמר כמו הד אחריהם: "גם אני, לא רק שאני מנמנם בזמן התרגול, אני ישן אפילו בזמן לימוד הפא. חשבתי שזה יהיה בסדר אם אישן קצת. אני אעשה זאת רק יום יומיים. זה לא נורא כל כך".

ישנם מתרגלים שמתרשלים לא רק בזמן לימוד הפא, אלא מתרשלים גם בהבהרת האמת  וחלוקת פליירים בנושא. הם טוענים שהתרשלו בימים האחרונים כמו למשל, שלא הביאו אתם עלונים וחומרים להבהרת האמת, בגלל שהיו בנסיעה עסקית. לכן, כשמתרגלים נפגשים ואחד מודה שהתרשל, האחרים כמו הד אחריו, יהדהדו: "גם אני. לא הייתי חרוץ בחלוקת חומרי הבהרת האמת גם כן". הליך זה מביא להקלה אצל מתרגלים והם סולחים לעצמם. הם רואים שישנם גם אחרים החווים הפרעה כזאת.

ישנם תמיד אנשים שעושים זאת. הם חיים דרך סליחה עצמית וחיפוש נוחיות יום אחר יום, שנה אחר שנה. אם מישהו רוצה לטפח בדרך הנכונה, עליו להיות חרוץ בדרך לאלוהות. עליו לשבור את המושג "גם אצלי זה כך". תהליך תיקון הפא מתקדם במהירות. היקום מתרחב ללא הפסקה. כמו המחזוריות של הזריחה, השקיעה וארבעת העונות, הזמן זורם ואינו עוצר בשבילנו. לאחרונה המורה אמר במאמרו: "ככל שמתקרבים יותר לסוף כך מתקדמים יותר במרץ":

"למעשה חישבו על זה, המטפחים של העבר לא העזו להרפות לרגע, אפילו כשהם היו צריכים להשקיע את כל תקופת חייהם כדי לסיים את המסע. אז איך יכולים תלמידי הדאפא - שהולכים להגשים סטטוס פרי של יצורים חיים שהוצלו על ידי הדאפא ושיש להם דרך הטיפוח-תרגול הנוחה ביותר- לא להתקדם עוד יותר במרץ במהלך פרק הזמן הקצר הזה לטיפוח-תרגול, שבו הכבוד הכביר ביותר של הטיפוח-תרגול הזה  של אימות הפא, חולף בהרף עין?"

כמתרגלים שהולכים בדרך לאלוהות וכתלמידי תקופת תיקון הפא, עלינו להשלים את החובות הקדושים ביותר בתקופת חיים אחת קצרה. אלה חובות שבאופן נורמלי ייקח למתרגלים כמה תקופות חיים כדי להשלימם. הזמן שניתן לנו הוא לטיפוח בלבד, הוא יקר לעין ערוך. בנוסף, אנשים רבים הפסיקו לטפח אחרי שהחלה הרדיפה. חלקם התעוררו לפא מאוד מאוחר. להוציא את האיחור בזמן שנגרם על ידי הרדיפה של הרוע, לרוב המתרגלים יש שבע או שמונה שנים כדי לטפח. ישנם כאלה שזמנם קצר עוד יותר, יש להם רק חמש או שש שנים לטיפוח. אם עלינו להשלים את הדרך לאלוהות בשבע או שמונה שנים, או בחמש או שש שנים, עשו את החישוב - האם הזמן אינו יקר? אם אנחנו חושבים שנוכל לבזבז את הזמן שלנו באמירת: "גם אצלי זה כך", זה לא כך. אין לנו באמת את הזמן לבזבז.

ישנה אמרה: "הזמן, הגאות והשפל אינם מחכים לאף אדם" וגם "את הזמן האבוד לא ניתן למצוא". בכמה אלפי השנים שעברו, אפילו אנשים רגילים ידעו שהזמן הוא מושג יקר. הם ידעו ש"את המשימות של היום צריך להשלים עוד היום". אנחנו מטפחים ומאוד מיוחדים. אנחנו יצורים חיים ההולכים בדרך לאלוהות. עלינו לסיים את החובה הקדושה והמפוארת שלנו בתקופת חיים מוגבלת לעשר או עשרים שנים. עלינו לדעת כמה הזמן יקר. כבר מההתחלה עלינו לדעת זאת: "הזמן יקר מעבר לכל מידה". המילים :"גם אני, גם אצלי", עם כל הכבוד לחריצות, הרי שלא להיות חרוץ זה אינו אומר שזה בסדר. עלינו להיות חרוצים בדרך לאלוהות עד שנגיע לשלמות.