תרבות סין: השלום גובר כשהמוסריות שולטת, תוהו ובוהו מגיע בעקבות שלטון בלתי מוסרי

(Minghui.org)

בתקופת שלטונו של הקיסר טאנג שואן-דזונג היו שני אירועים היסטוריים בלתי נשכחים: "תקופת השגשוג קאי-יואן" ו"מרד אן שי". אירועים אלה הם דוגמאות מצוינות ל"השלום גובר כשהמוסריות שולטת ותוהו ובונו מגיע בעקבות שלטון בלתי מוסרי".

לטאנג שואן-דזונג, שבלידתו נקרא לי לונג-ג'י, היו רעיונות גדולים ושאיפות רמות בהיותו צעיר. הוא נבחר לנסיך הכתר לאחר ששם קץ לניסיונה של הקיסרית וויי לתפוס את השלטון. מיד כשהוכתר, הוא סילק את הנסיכה טאי-פינג, העריצה והשתלטנית, ואת אוהדיה. הוא הפך את פסקי הדין של אנשים שהואשמו בטעות. מעבר לכך, הוא שינה את שמו המלכותי ל"קאי-יואן" כדי להביע את נחישותו להשיג הישגים גדולים.

באותם ימים, חצר המלכות הייתה נגועה באי-סדר ובשחיתות. לכן שאף הקיסר טאנג שואן-דזונג להעסיק אנשים כישרוניים ומוסריים. נאמר עליו שהייתה לו "עין לזהות ראשי ממשלה מוסריים". ראשי ממשלה רבים כגון יאו צ'ונג, סונג ג'ין, ג'אנג ג'יו-לינג והאן שיו מונו לממשלה על-ידו.

יאו צ'ונג היה אדם החלטי ביותר, וכיוון שהציע עשר הצעות רבות ערך, הקיסר טאנג שואן-דזונג העריך אותו ביותר והפך אותו לראש ממשלה. בין עשר ההצעות היו: עידוד עצות על-ידי פקידים רשמיים, תגמול בכירים צודקים ועונש חמור לאלה שניצלו את מעמדם בשלטון. הקיסר טאנג שואן-דזונג יישם את כל הצעותיו של יאו צ'ונג.

אחרי יאו צ'ונג, מי שמונה לראש ממשלה היה סונג ג'ין. גם הוא, כמו טאנג שואן-דזונג, ייחס חשיבות רבה לבחירת האנשים המתאימים ביותר. על-אף שהיה בידיו כוח רב הוא מעולם לא פגע בחוק. להפך, דרישותיו מבני משפחתו היו אף יותר מחמירות מאלו שהיו לו מאנשים אחרים. פעם אחת דוד רחוק שלו השתתף בתהליך בחירת פקידי הממשל. הדוד סיפר למפקח הראשי על קרבתו המשפחתית לסונג ג'ין בתקווה שהוא יעשה לו טובה. כשסונג ג'ין שמע על העניין הוא הורה למפקח לא להעסיק את דודו.

הקיסר טאנג שואן-דזונג לא רק זיהה כישרונות מוסריים, אלא גם כיבד אותם. יאו צ'ונג וסונג ג'ין היו שניהם משרתי ציבור נאמנים. בכל פעם שטאנג שואן-דזונג קרא להם, הוא היה קם ממקומו כדי לקבל את פניהם, ובצאתם הוא ליווה אותם לדלת. כל אחד יכול לראות כמה מלא כבוד היה הקיסר כלפי בכירים מוסריים.

ג'אנג ג'יו-לינג נקרא "ראש ממשלה חסר ייחוס". הוא נבחר על-ידי הקיסר בגלל אופיו האישי וכישרונו הבולט. ברגע שג'אנג ג'יו-לינג הפך לראש ממשלה, הוא, בדיוק כמו הקיסר, שם דגש על אופי האדם ולא על הרקע ממנו הגיע. הוא המשיך להמליץ על בחירה הוגנת של כישרון המבוסס על אופי האדם. כאשר הקיסר טאנג שואן-דזונג היה עושה טעויות, ג'אנג ג'יו-לינג היה מיד מצביע עליהן בפניו ומתקן אותו. ג'אנג ג'יו-לינג היה גלוי-לב כלפי הקיסר כהוקרה על כך שהקיסר הוקיר אותו והתייחס אליו היטב.

בתקופת מלכותו המוקדמת, הקיסר טאנג שואן-דזונג זיהה כישרונות, טיפל בהם היטב והיה מלא כבוד לחכמים. לכן הוא היה מוקף בבכירים רבים בעלי יכולת וחכמים. באותה תקופה הממשלה הייתה ישרה ובלתי מושחתת, החברה הייתה יציבה והמדינה שגשגה מאוד. שושלת טאנג נכנסה לתקופה המשגשגת ביותר שלה ולפיכך נקראה "התקופה המוצלחת של קאי-יואן". מבחינה היסטורית ניתן לומר שתקופת קאי-יואן הייתה תקופה בה "היה שפע רב במדינה. בכל רחוב היו חנויות שהציעו מזון ויין". זו הייתה תקופה בה "תחנות הסעה החזיקו בחמורים, כך שאפשר היה לנסוע למרחקים ארוכים לשאת הודעות, מבלי שישתמשו לכך בחייל רגלי.

המשורר דו פו כתב בספרו "יי שי" (לזכור את העבר): "זכרו את ימי השגשוג של תקופת קאי-יואן, אפילו בעיירה קטנה היו סחורות רבות כמו בבית עשיר. האורז היה תפוח והתירס היה לבן. לאסמים ציבוריים או פרטיים היו מספיק סחורות".

בחלקה האחרון של תקופת קיסרותו, טאנג שואן-דזונג נעשה יהיר, אהב לשמוע דברי חנופה וחיפש חיי נוחות. הוא העדיף בכירים לא נאמנים וערמומיים כמו לי לין-פו ויאנג גואו-ג'ונג. בסופו של דבר הדבר הוביל לבסוף ל"מרד השי" ובכך הסתיימה התקופה המרהיבה והמוצלחת.

לי לין-פו ניחש מצוין את מחשבותיו של הקיסר טאנג שואן-דזונג. פעם אחת רצה הקיסר לחזור מלואו-יאנג לצ'אנג-אן. אולם ראש הממשלה, ג'אנג ג'יו-לינג ואחרים התנגדו לרעיון ואמרו שהקיסר יפריע לעבודתם של האנשים לאורך הדרך וישפיע על הקציר שלהם כיוון שקציר הסתיו עדיין לא הסתיים. אחרי שג'אנג ג'יו-לינג הלך, אמר לי לין-פו הערמומי לטאנג שואן-דזונג: "הוד מלכותך, צ'אנג-אן הוא הארמון המזרחי שלך ולואו-יאנג הוא ארמונך המערבי. על הוד מלכותו להיות מסוגל לבוא וללכת מכל מקום שהוא רוצה ולא לחכות לגמר עונת הקציר. אם אנחנו מפריעים לקציר הסתיו של האנשים, עלינו פשוט לוותר על המיסים שלהם". טאנג שואן-דזונג היה מאושר למדי כששמע זאת ונסע כמתוכנן. הוא בטח בלי לין-פו יותר ויותר. לי לין-פו תחבל תחבולות והעלה האשמות כוזבות כנגד ג'אנג ג'יו-לינג ואחרים. לבסוף פיטר הקיסר את כל ראשי הממשלה שהיו כנים וישרים, ומינה את לי לין-פו לראשות הממשלה.

לי לין-פו קינא בבכירים חכמים ובעלי יכולת. לאחר שעלה לשלטון, הוא חבר לקבוצות חשאיות כדי לסלק מתנגדים ולהפליל אנשים טובים. הוא הצטיין בחנופה, אך עמוק בתוכו הוא היה רמאי ומרושע. זהו מקורו של הפתגם הסיני: "פה מלא דבש, חרב חבויה בבטן". הוא החניק ביקורות והצעות. באחד המקרים הוא איים על בכירים ואמר: "כולכם ראיתם את הסוסים בהם משתמשים בחגיגות ובטקסים. כל עוד תעשו כפי שאומרים לכם תקבלו מזון ומשכורת מתאימה. אלו שיתלוננו יסולקו מיד. אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי להתחרט".

לאחר מותו של לי לין-פו, עלה לשלטון יאנג גואו-ג'ונג והסביבה הסוציו-פוליטית הפכה אפלה אפילו יותר. הקיסר טאנג שואן-דזונג העדיף להיות בחברת הפילגש יאנג יו-הואן. הוא מיאן לטפל בענייני המדינה ונהנה מסגנון חיים מנוון ומלא מותרות. יאנג גואו-ג'ונג היה אחיה של יאנג יו-הואן. כוחו והשפעתו היו ללא תחרות. מלבד היותו ראש ממשלה, הוא החזיק בכארבעים משרות נוספות. היאנגים התקדמו במהירות בקריירות שלהם.

יאנג גואו-ג'ונג רימה את הציבור ויצר תוהו ובוהו בחצר המלכות. פעם אחת סערת גשמים גרמה לנזק רב. כאשר הקיסר שאל על המצב, יאנג גואו-ג'ונג הביא יבול גדול של שתילי דגן והראה לו אותו. הוא אמר שסערת הגשמים החזקה לא הסבה ליבול שום נזק. מספר פקידים זוטרים יותר דיווחו על הנזקים וביקשו סיוע. יאנג גואו-ג'ונג התרגז מאוד, פיטר אותם מעבודתם והעניש אותם בחומרה. מאוחר יותר אף אחד לא העז לומר את האמת. הוא יצר קליקות, היה מושחת מאוד ולקח שוחד. הוא עשה מגוון מעשים נתעבים.

כאשר חוסר השקט החברתי גבר, שרי המלחמה אן לו-שאן ושי סי-מינג פתחו ב"מרד השי" ושלחו קבוצות לוחמים להתקומם כנגד הטאנג. בגלל שרבים מהגנרלים של הטאנג היו שתלטניים ומתנשאים, לאנשי הצבא היה מוסר נמוך. הם לא ממש לחמו ואף נמלטו. צבא המורדים שטף במהירות על פני מחוז נרחב והתקדם לקראת השער המזרחי הגדול של עיר הבירה עד שהגיע לטונג-גואן (נקודה אסטרטגית, השער בין צפון מערב סין למרכזה). בחצר המלכות לא היה אף אחד שיכול היה להגן על עיר הבירה. הקיסר טאנג שואן-דזונג נאלץ לזמן את הגנרל הזקן, גה שו-האן שהיה נאמן וישר. ממש ברגע האחרון, הוא הציב חיילות בסדר גודל של 200,000 חיילים והגן על טונג-גואן.

גה שו-האן דיווח לקיסר: "אן לו-שאן אינו אהוד על האנשים. כל עוד נתמיד בהגנה על חומת העיר ועל התעלה שסביבה, מחלוקות ייווצרו בינם לבין עצמם. עלינו להמתין עד שכוחם ייחלש ואז נשלח את כוחותינו להתקיף אותם, זה יבטיח את ניצחוננו. אם נשלח את החיילות עכשיו – נותקף במארב".

באותו הזמן גואו ג'י-יי ולי גוואנג-בי מפרובינציית הא-ביי הרחוקה, דיווחו גם הם לקיסר: "טונג-גואן היא נקודה אסטרטגית, עלינו להגן עליה ללא לאות. אל תתקיף כרגע. חכה להגעת חיילות העזר. כך ננצח כשנכה".  אולם, יאנג גואו-ג'ונג קינא בכוחו של גה שו-האן ופחד שהוא יהווה איום בעתיד. לפיכך הוא המשיך להאיץ בקיסר לשלוח את חיילותיו של גה שו-האן לקרב. הקיסר האמין לדבריו וציווה מספר פעמים על גה שו-האן לשלוח את הכוחות. לגה שו-האן לא הייתה ברירה אלא להוביל את הצבא מאחורי החומה כדי להתקיף את האויב. כפי שנחזה, צבא הטאנג נתקל במארב והפסיד בקרב. גה שו-האן נלכד. הוא סרב להיכנע ונהרג על ידי אן לו-שאן. טונג-גואן נפלה לידי האויב.

מתוך בהלה נמלט הקיסר טאנג שואן-ג'ונג לפרובינציית סצ'ואן. בדרכו לסצ'ואן פתחו שומרי הקיסר בהתקוממות ודרשו מהקיסר להוציא מיד להורג את יאנג גואו-ג'ונג ואת יאנג יו-הואן כהתנצלות למדינה. בחוסר רצון ציווה טאנג שואן-דזונג על הוצאתם להורג של אחיה של יאנג. באותה תקופה שושלת טאנג הייתה בדעיכה, ומלחמה ותוהו ובוהו שררו באופן תמידי. לפיכך אנשים לא יכלו לחיות בשלום.

כשמביטים ביחס ההיסטורי הזה שבכירים בעלי מוסר הביאו יציבות לאומה, אפשר להסיק: לא משנה מה המצב הפוליטי, כשקיסר נסמך על בכירים חסרי מוסר הפועלים בפזיזות, כאשר הוא חובר לשדים ומתרחק מן החוכמה, מה שמצפה לו הוא הרס עצמי. אלה שאין להם מוסר יביאו על עצמם מצוקות. על האדם ללמוד מההיסטוריה ומאחרים, שרק כאשר אדם מטפח את עצמו הוא יכול להיות בהיר מחשבה, ידע להבחין בין טוב לרע ויעשה מעשים טובים. נוסף לכך, אין על האדם לשתף פעולה עם הכוחות המרושעים או לתת לנבלים הזדמנות לעשות כל מה שהם רוצים. בדרך זו, המערכת הפוליטית הלאומית לא תופרע, לאנשים יהיה שלום וחיי שפע, ומנהיג האומה יהולל על-ידי הדורות הבאים.