[לציון יום הפאלון דאפא העולמי] ראייתי תקינה שוב

(Minghui.org)

(הוגשה לאתר מינג-הווי לציון יום פאלון דאפא העולמי 2018)

אני בת 30. נולדתי עם כיבים בקרניות וכמעט איבדתי את מאור עיני. המאסטר והפאלון גונג החזירו את האור לחיי.

בילדותי עיניי כאבו לעתים תכופות. בבית הספר לא יכולתי לראות את הכתוב על הלוח גם אם ישבתי בשורה הראשונה. נעדרתי לעתים קרובות מהשיעורים בגלל עיניי. כשהמצב החמיר, עיניי היו כל כך נפוחות שהרגשתי כאילו גרגירי חול שורטים את גלגלי עיניי. זה כאב כל כך שלא יכולתי להפסיק לרעוד. לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלשכב במיטה ולבכות.

הוריי וקרוביי הציעו כל מיני פתרונות. ניסיתי אותם אך דבר לא עבד. הזמן עבר והוריי הקדישו את כל חסכונותיהם לטיפולים שונים, אך ראייתי החמירה.

ב1998 מומחה עיניים אמר שבקרוב אאבד את ראייתי. לא היינו מוכנים לחדשות הנוראות, ומשפחתי לא יכלה לעמוד במחיר הטיפול. הוריי היו נואשים כל כך שהייתה להם תכנית נוראה: ביום בו אאבד את ראייתי, נסיים יחד את חיינו האומללים.

בחודש יוני ב1998 הפסקתי ללכת לבית הספר במשך חודשיים בגלל עיניי. יום אחד אמי באה הביתה עם ספר בשם "ג'ואן פאלון" ודיברה עם אבי על "טיפוח". הייתי שרוייה אז בכאב רב. ברגע ששמעתי את המילה הזו, התיישבתי ואמרתי לאמי שאני גם רוצה לטפח. היא אמרה שאני קטנה מדי להבין מהו טיפוח, אך התעקשתי על כך.

אמי אמרה לי: "אם את רוצה לטפח, עליך להאמין לחלוטין במה שנאמר בספר ולהתייחס לחולי שלך כאל קארמה". הסכמתי מיד. אמי החלה מיד להקריא לי את "ג'ואן פאלון".

אמצתי אל לבי את ההוראה וזכרתי כל מילה, חשבתי שהפאלון דאפא נהדר!

כעבור שלושה ימים קרה נס. הנפיחות בעיניי נעלמה. הצלחתי לפתוח את עיניי ולקרוא את "ג'ואן פאלון". שלושה ימים נוספים חלפו ועיניי החלימו לגמרי וחזרתי לבית הספר. כשחזרתי לרופא העיניים, הייתה לי ראייה של 20/20.

הרופא נדהם: "המאסטר שלך באמת מדהים. בשישה ימים של קריאה ב"ג'ואן פאלון" ועינייך שעמדו להתעוור בריאות שוב".

המאסטר ממש הציל את חיינו פשוטו כמשמעו. כל כך התרגשנו והיינו אסירי תודה על חמלתו האדירה של המאסטר.

עטים

קצת לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא, בקשתי מאמי כסף לקנות עט מיוחדת. כשהיא שמעה על מחירה, פניה הזעיפו אך היא נתנה לי את הכסף. זכרתי את דברי המאסטר:

"מעתה ואילך עליכם קודם לחשוב על אחרים כשאתם עושים דבר כלשהו, כך שתצליחו לטפח את ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני". ("ללא החסרה בטבע הבודהא", "יסודות להתקדמות במרץ I)

מחירה של העט לא הטריד אותי, אך פניה העצובות של אמי כן. השארתי את הכסף בבית והלכתי לבית הספר.

לא רחוק מביתי ראיתי כסף על הקרקע, מספיק כדי לקנות שתי עטים מיוחדות כאלה. שמחתי שאוכל לקנות את מה שהייתי צריכה מבלי להטריד את אמי.

ואז נזכרתי במה שהמאסטר אמר:

".., ומתחשב קודם באחרים לפני שהוא עושה משהו,.." ("ג'ואן פאלון")

ומה עם האדם שאיבד את הכסף? הוא בטח מודאג וייתכן שנתקל בצרות. לכן לא לקחתי את הכסף.

כשחזרתי מבית הספר אמי שאלה אותי למה השארתי את הכסף שנתנה לי בבית. אמרתי לה מה עליי לעשות כמטפחת וגם איך לא לקחתי את הכסף שמצאתי ברחוב.

היא שמחה מאוד שהלכתי על פי הפא. היא סיפרה זאת לאבי לאחר שחזר מהעבודה ושלחה אותו לקנות לי שתי עטים מיוחדות כאלו. כשהחזקתי את העטים בידיי, ידעתי שהמאסטר מחזק אותי. מאז והלאה ידעתי שעליי באמת לנהל עצמי לפי הסטנדרט של הפא וללכת אחר העקרונות של אמת-חמלה-סובלנות בכל דבר שאני עושה.

החיוכים של הוריי

בזמן הארוחות אכלתי מהר את שאריות המנות קודם כך שהוריי יוכלו לאכול את המנות הטריות יותר שהוכנו באותו יום. כשהוריי יצאו מהבית לעבודתם, אם ירד גשם, הגשתי להם את המטריות, ובימות החורף כשהיה קר, הגשתי להם את הכפפות והכובעים שלהם. בכל פעם שעשיתי כך, להוריי היה חיוך גדול על פניהם. האנשים הקרובים לנו חשבו טובות על הפאלון דאפא כשידעו מה עשיתי: "הפאלון דאפא מלמד ילדים להתחשב בהוריהם". הם היו אומרים. " המאסטר של הדאפא הוא נפלא".

עקבות בוץ

בוקר אחד הלכתי לבית הספר ולבשתי את החולצה הלבנה האהובה עליי. בשעת ההפסקה כשכולם שיחקו במגרש האימונים, לפתע מישהו בעט בי פעמיים בגבי, והשאיר שני עקבות בוץ על חולצתי הלבנה. הכאב לא הדאיג אותי אך הרס חולצתי הלבנה כן. הסתובבתי ונעצתי מבט בילד שבעט בי. הוא היה בשוק ולא ידע מה לעשות. מיד עלו במחשבתי דברי המאסטר:

".... לא להשיב מכה כשמכים אותך ולא להחזיר כשמקללים אותך..." ("ג'ואן פאלון")

ידעתי מה עליי לעשות כמטפחת. בשקט הסרתי את מבטי.

יום אחד בזמן השיעור, המורה שלנו אמרה שאנחנו יכולים לומר את כל מה שבליבנו. רציתי לדבר על החסרותיי. המורה נכנסה לדבריי ואמרה: "אם לך יש החסרות, אז אין לנו אף תלמיד טוב בכיתה".

בגדים חדשים מחברים יקרים

אמי נכלאה למשך שנים כי סירבה לוותר על אמונתה בפאלון דאפא במשך הרדיפה. עם משכורתו של אבי היינו דחוקים כלכלית ורוב בגדינו היו בלויים כי לא יכולנו לקנות חדשים.

יום אחד אחרי בית הספר שישה מחבריי לכיתה בקשו שאחכה להם. הם חזרו במהרה עם בגדים חדשים לגמרי שהם קנו בשבילי בחסכונותיהם.

לבי התמלא בחום ובהערכה עמוקה. לעתים קרובות אנשים אומרים שבחברה המודרנית אפילו הילדים אינם שונים והם אנוכיים. זה לא נכון. כל עוד הטבע הטוב שלהם מתעורר, אמת-חמלה-סובלנות יכו שורש בלבם, והם יחלקו עם אחרים ללא אנוכיות ויעזרו להם.

הייתי עדה לניסים של הפאלון דאפא ואלך אחר העקרונות כך שכל מי שרואה אותי יידע שפאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב