להתיר את הקשרים בליבי: להשתחרר מהרשת

(Minghui.org)

שותף בוועידה לשיתוף התנסויות באנגלית ניו יורק 2018

ברכות למאסטר. ברכות למתרגלים עמיתים.

לפני יותר מ-13 שנים התמזל מזלי להשיג את הפא. זמן לא רב לאחר שהתחלתי את הטיפוח קראתי בהרצאה השישית בספר ("ג'ואן פאלון":

"קשה מאוד להציל מטפח אם הוא לא יכול לנהל את עצמו כיאות. הוא יכול להרוס את עצמו בקלות."

הייתה לי תחושה שהבעיה הזאת קיימת אצלי ושהשין-שינג שלי אינו יציב. עבדתי קשה על הטיפוח האישי שלי כדי לשחרר את ההחזקות ולפתור את העניינים. חלק מהדאגה שלי הייתה לעצמי, אבל גם יכולתי לראות שכשאינני יציב, אינני יכול למלא את שליחותי.

המאסטר אמר:

"הפא הועבר, והמאסטר אמר לכם שכל עוד אתם איתנים בטיפוח לפי הפא הזה, הכול יהיה שלכם." ("לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי")

אמרתי למאסטר בלבי: ״מה שלא יהיה הדבר הזה שיש למתרגלים האיתנים כסלע, אני רוצה את זה! אני רוצה את הדבר הזה!״

בוועידת הפא בניו יורק בשנת 2017 שכבה עמוקה יותר של ההחזקות שלי החלה להיחשף. מספר פעמים מילותיהם של מתרגלים עמיתים פגעו היישר בלבי, ממוקדות בדיוק על ההחזקות שלי.

פטפטתי עם כמה מתרגלים וכאשר הגיע הזמן לעזוב אחד מהם אמר: ״אוקיי, ביי ביי!״ אבל אני הרגשתי כאילו הוא אומר: ״אוקיי, לך מפה! אנחנו לא רוצים אותך!״ פתאום היה עלי לחץ פסיכולוגי כבד: אף אחד לא רוצה בי.

הסתכלתי עמוק פנימה כדי לבדוק למה זה כל כך כאב. נראה שזה נגרם מהפחד שלי שאני חסר ערך ושאחרים לא רוצים בי, סוג של כמיהה להיות מוערך וחשוב בעיני אנשים אחרים. זה התמקד במושג שלי על ה"עצמי".

מספר ימים לאחר מכן הצטרפתי לקבוצת לימוד קטנה הרחק מביתי. כאשר מתרגלת אחת גילתה שאני יודע לדבר סינית היא שאלה מדוע לא הצטרפתי לשן יון כמארח למופע. עניתי: ״אין לי את הפתיחות ואת הנינוחות הנדרשים כדי לעמוד על במה ולכן לא נבחרתי.״

היא אמרה: ״אל תדגיש את עצמך ואל תתמקד בעצמך. הכל ניתן לך על ידי המאסטר.״ חשבתי ששמעתי אחרים אומרים זאת כל הזמן אבל לא הבנתי מה זה באמת אומר. ידעתי שמה שהיא אמרה היה נכון אבל לא הצלחתי למצוא איך זה קשור לטיפוח שלי.

למחרת כאשר למדתי את הקטע על המעגל השמימי בהרצאה השמינית ב״ג׳ואן פאלון״ הוארתי לכך. המאסטר כתב:

”…המטרה היא לגרום לתעלות האנרגיה של גופך, לכל תעלות האנרגיה, להיפתח כולן באמצעות הצורה הזאת של המעגל השמימי המניע את כל מאות תעלות האנרגיה באמצעות תעלת אנרגיה אחת. אנחנו כבר עושים את זה." ("ג'ואן פאלון")

מיקמתי את היכולות ואת האישיות שלי כחלק ממושג נוקשה של מי אני. כך הגדרתי את עצמי. אבל למעשה, כתלמיד דאפא אני רק ערוץ. ערוץ שדרכו הפא יכול להתבטא בעולם האנושי. ככל שערוץ זה נטמע יותר בפא כך האנרגיה שלו גדלה, וכך אני יכול להשלים טוב יותר את המשימה שלי. זה רק שהמושג שלי של עצמי חסם את דרכי כל הזמן הזה.

ומה שולט על המושג של העצמי? בערך יום לאחר מכן התשובה קפצה אליי מתוך הפא. המאסטר אמר:

"יום אחד הטיאן-מו שלו תיפתח והוא יוכל לראות דברים די בבהירות. הוא חושב: "באתר התרגול הזה רק הטיאן-מו שלי נפתחה היטב. אולי אני אדם בלתי רגיל? אני יכולתי ללמוד את הפאלון דאפא של מאסטר לי ולמדתי את זה כה טוב, יותר טוב מהאחרים. אולי אני לא אדם רגיל". המחשבה הזו כבר אינה נכונה." ("ג'ואן פאלון")

מגיל צעיר הרגשתי שאינני אדם רגיל. הייתי מיוחד. עניינים רוחניים ודתיים היו קלים לי יותר להבנה מלאנשים אחרים. הרגשתי שהאשליות של החברה הרגילה לא השפיעו עלי באותה מידה שבה הן השפיעו על האחרים. בעוד שהיו כאלה שלא הצליחו להאמין באלוהים, עבורי זה היה אוטומטי. אבל נתתי לזה לעלות לי לראש. השתכנעתי ש״אני מיוחד, ואלוהים שומר עלי במיוחד.״

המושג הזה נשאר איתי כשקיבלתי את הפא. בגלל שהיה לי המושג הזה, המחשבה הזו שלי הפכה בקלות לקורת רוח. המנטליות של החשיבות העצמית יכלה להתגנב במהירות לתוך מחשבתי. אם הייתי מבצע משהו באימות הפא ועושה זאת היטב, הייתי רואה זאת כהוכחה לכך שאני לא כמו כולם. ההחזקה של קורת הרוח הייתה צצה והיה זה קל עבורי ליפול לתוך המנטליות של אימות עצמי: שאני טוב יותר מאחרים, שאני יותר מיוחד מאחרים ושאני שונה.

ברגע שזיהיתי את ההחזקה הזו חיפשתי בלבי פנימה כדי למצוא את השורש שלה. למה לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה הזו מאז נעוריי? אם אני רק כמו כולם, אם אני לא יוצא מהכלל, אז מהו הערך שלי? האם אני חסר ערך בשל כך? ואם אני מרגיש שאני חסר ערך איך אהמשיך קדימה? למעשה המאסטר התייחס לנושא של ערך החיים פעמים רבות. אבל במהלך זמן ממושך הופרעתי על ידי המושג הזה שיצרתי בתוך החברה הרגילה: אם אינני מיוחד, אם אני רק אדם ממוצע, אז אינני יקר ערך.

המאסטר אמר:

"לפעמים אני חושב שאף על פי שישות מסוימת אולי נראית די חסרת חשיבות, לכל אחת יש סיפור החיים שלה. יש שהסיפורים רציניים ומרגשים, יש שהם מורכבים ומלאי תהפוכות, יש שהם שמחים, ויש שהם כואבים, ויש שהם רחומים או נדיבים, כאשר לכל אחד מהם יש המאפיינים של הישות ההיא. אני באמת מוקיר אותן." ("יום השנה ה-20 להוראת הפא",2012)

אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להיות ממוצע ולהיות מרוצה מלהיות רק אחד בין טריליונים של חיים. אבל לא הצלחתי להשתחרר מהמנטליות הזו של לרצות להרגיש מיוחד.

אם בעתיד אוכל באמת להגיע לשלמות, אם אני באמת יכול להפוך להיות מגן של היקום, עדיין אהיה באותו זמן פשוט כמו כולם, חיים רגילים ביקום. באותו זמן אהיה רק ישות קטנה אחת ביקום עצום מלא בישויות חיות לאין ספור. היקום הוא פשוט כל כך עצום. מנקודת המבט של היקום, ישויות חיות הן כולם שוות.

ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא מיוחד, אבל לא הצלחתי. למעשה, החשיבה הזו הפכה כבר לאוטומטית. היא כבר היוותה אמונה חזקה במוחי. אם באותה התקופה מישהו היה מנסה לציין שאולי אני אינני מיוחד אלא רק ממוצע, הוא לא היה מצליח. אבל למעשה, לאיש לא הייתה ההזדמנות הזו כי מעולם לא גיליתי את המחשבות האלה לאיש. פשוט אמרתי לעצמי בשקט וביחידות שאני טוב יותר מאחרים.

בסתיו שעבר עדיין נאבקתי כדי להשתחרר מהאמונה שאני מיוחד. בערך באותו הזמן שקלתי להגיש מועמדות לתכנית של לימודים גבוהים במזרח אסיה. התכנית נראתה מאד מעניינת ונערכה בבית ספר יוקרתי, אבל תנאי הקבלה היו לא תחרותיים במידה מפתיעה.

תכנית הלימודים נראתה כמתאימה לי ביותר. כבר למדתי תכנית קיץ פעם בבית הספר הזה, וזו הייתה התנסות טיפוח נפלאה. באותה התקופה היו לי כמה התנסויות חזקות של דה-ז'ה-וו. שכנעתי את עצמי שזה מה שעליי לעשות, שזה הוא הצעד הבא שלי.

מצד אחד חיפשתי יוקרה, וידעתי זאת. אבל אמרתי לעצמי שהתנסות המחשלת הזו תהיה יקרת ערך. הגעתי לחשוב שההתנסות הזו חייבת להיות שלי, שזה הנתיב שלי.

הזכרתי לעצמי לעתים קרובות את מה שהמאסטר אומר על קנאה:

"לפעמים אתה חושב שמשהו שייך לך ואחרים גם אומרים לך שהוא שלך, אבל למעשה הוא לא שלך. אולי אתה מאמין שהוא שלך, אבל לבסוף הוא לא שלך. בדרך זו אפשר לראות אם תוכל להניח אותו. אם לא תוכל להניח אותו אז זאת החזקה וצריך להשתמש בדרך זו כדי לסלק לך את ההחזקה הזאת של אינטרס אישי, זה העניין." ("ג'ואן פאלון")

אמרתי לעצמי: ״כן, כמובן, זה ברור לי, אבל אני כן יכול להניח לזה. חוץ מזה, מה שאני באמת רוצה הוא ההזדמנות הנהדרת להתנסות בטיפוח ובהתפתחות האישית.״

הזמן חלף וחיכיתי לתשובה. כאשר הגיע מכתב הדחייה, לבי לא זז. כמה ימים בתחילה. כמה ימים מאוחר יותר זה הכה בי כמו רעידת אדמה. כאב הדחייה המם אותי. חשתי לחלוטין חסר ערך.

חזרתי שוב ושוב לעצמי על דבריו של המאסטר:

"אבל השיפור האמיתי נעוץ בוויתור ולא בהשגה." ("הרצאת פא בוועידת הפא בפילדלפיה, ארה"ב, בשנת 2002")

כאשר הדחייה הגיעה לא ידעתי עד כמה עמוק ננעלה המחשבה שלי על ללכת לשם. לפתע הצעד הבא של חיי לא היה ברור, ושוב לא היה לי אכפת. איבדתי עניין בסיום הלימודים. לא היה לי אכפת משום דבר. הפסקתי ללכת לשיעורים ואפילו הפסקתי להתגלח. שום דבר לא נראה חשוב. פשוט לא היה לי אכפת.

בעומדי בפני דחייה היה עלי לוותר על הרעיון שהחוויה האקדמית הזו והיוקרה הזו הם שלי. וכשוויתרתי, ויתרתי סוף סוף על הקנאה ועל אי האיזון שבלבי.

איש לא חייב לי דבר. היקום לא חייב לי דבר. אני הוא שגרמתי לכל הקשיים שלי.

במשך שנים ישב עליי משא שהציק לי וגרם לי להיות ממורמר. הרגשתי שהכוחות הישנים הרסו את התכנונים של המאסטר עבור השנים המוקדמות של חיי ושזה מה שגרם לריבוי הקשיים בטיפוח שלי. כאשר עמדתי בפני הדחייה הזו הנחתי סוף סוף לרגשות של חוסר ההגינות. יכולתי לראות שכל הקשיים שלי נגרמו מהאגו המנופח שלי ומהאובססיה לרעיון שאני שונה ומיוחד. במשך שנים גידלתי שדים במחשבתי. מעולם לא האמנתי שאני יותר מבן אנוש, אבל המחשבה הזו גרמה לי לסטות.

אבל הלימודים שלי עמדו להסתיים והיה עליי לסיים את השנה. הייתי תקוע במצב לא טוב וביקשתי עזרה מהמאסטר. היא הגיעה מיד.

קרוב משפחה התקשר ואמר: ״אה, שמעת שהשכנה שלך הלכה לעולמה?״ מישהו אחר אמר לי ללכת ולבקר את השכנה הזה, אבל דחיתי זאת, כיוון שהייתי שקוע בחיי, וחשבתי ״אני בקושי מכיר אותה״.

ואז הגיע הכאב הפסיכולוגי של הכישלון: ״שוב, מישהו שאני מכיר מת ואני לא בטוח אם עשיתי עבודה מספיק טובה של הבהרת אמת. למה אני כזה כישלון בדברים האלה!״ הלחץ הכביד עליי.

המאסטר אמר:

"זכרו את זה: הטיפוח עצמו לא מכאיב – המפתח הוא חוסר היכולת להניח את ההחזקות של האדם הרגיל. תרגישו כאב רק כשאתם עומדים לוותר על התהילה, על הרווח ועל הרגשות." ("טיפוח אמיתי", " יסודות להתקדמות במרץ I" )

אז מה היה הדבר שגרם לי כאב כה עז? אמנם היה לי אכפת מעתידה של השכנה ההיא, אבל בסופו של דבר מה שבאמת גרם לי צער הוא תחושת הכישלון. חיים היו תלויים בי אבל לא יכולתי לפעול היטב. הצטערתי כי נכשלתי במשימתי. למעשה חשבתי רק על עצמי.

לא! מספיק! הישות הזאת – אני – היא רק ערוץ עבור הפא בעולם האנושי. אם הערוץ הזה לא נפתח היטב בעבר, עליי למהר ולפתוח אותו כך שכוח הפא יוכל להתבטא בממד הזה. מספיק עם האשמות! הפסקתי לדאוג לגבי כישלונותיי או הצלחותיי. הישות הזאת – אני – היא רק ערוץ עבור הפא בעולם האנושי, היא רק ערוץ אחד בין מיליוני ערוצים.

המחשבות הנכונות שלי עלו ומשכתי את עצמי החוצה מהמצב הלא טוב. חזרתי ללימודים כדי להסדיר את העניינים. היה עליי לדבר עם היועץ כדי לקבל ארכה לעבודות ולמבחנים כיוון שבמשך שלושה שבועות לא עבדתי כלל על לימודיי. ואז היה עליי לדבר עם הפרופסור אבל לא יכולתי. פשוט לא יכולתי. היועץ הזה עבר על פני בחדר המדרגות אבל לא יכולתי להרים את ראשי וליצור קשר עין. לא יכולתי.

ואז זה היכה בי. הייתי מובך ומושפל עד עפר. הייתי סטודנט חסר אחריות ביותר. היועץ ידע זאת, ובמהרה ידעו זאת גם חבריי לכיתה.

בפני ההשפלה הזו היה עליי להתמודד עם המציאות ולהניח לרעיון שאני סטודנט טוב, שאני אחראי, שאני בעל יכולת, שאני חכם. ביסודו של דבר היה עליי להניח לכל הדימוי של עצמי כפי שנצמדתי אליו תקופה ארוכה כל כך.

מתרגל עמית שיתף איתי לאחרונה את המיתוס היווני העתיק של נרקיס. הנער יפה התואר, לאחר שדחה את תשומת לבה של נימפה, הפך להיות שקוע בדמות של עצמו שראה משתקפת במים. הוא הושיט את ידו אליה אבל זה הרס את הדמות. היא איננה, היא בלתי ניתנת להשגה לעולם.

היה זה תיאור מדויק של המצב שבו מחשבותיי היו לכודות. הפכתי להיות שקוע במושג שהיה לי על עצמי כצעיר בעל יכולת, אחראי, נדיב, אצילי ואינטליגנטי. הפכתי להיות אובססיבי למושג הזה שיצרתי על עצמי, לדמות שבה ראיתי את עצמי, והשתוקקתי לשקם את עצמי כדי להפוך לישות הזאת. זו הייתה למעשה המוטיבציה הבסיסית שלי בטיפוח.

השתוקקתי עד עמקי נשמתי לשקם את מה שהרגשתי שאבד – את היושר שלי, היכולת שלי, החכמה שלי. ומה שהניע אותי היה שחשתי מושפל מהמצב אליו הגעתי. כשהרהרתי על חיי יכולתי לראות שהפחד מהשפלה שלט בהחלטות ובבחירות שלי במשך זמן ארוך. הוא עיצב את האופי של אישיותי.

באופן בסיסי הניסיון להתקבל לבית ספר נוסף ללימודים גבוהים היה כדי לסיים את המבוכה שחשתי בקרב המתרגלים ובקרב משפחתי. הסתבכתי בה ואמרתי לעצמי שזה כדי לאמת את הפא.

במשך תקופה ארוכה כל כך האמנתי שהמניעים שלי לטיפוח הם טהורים. רציתי לתקן את האני האמיתי שלי! אבל מה שבאמת רציתי היה לסיים את ההשפלה שלי ולשקם את הדימוי העצמי שיצרתי במחשבתי.

זה כל כך רחוק מהיטמעות בפא ללא תנאי! מה שחתרתי לשקם לא היו התמימות והטוהר הראשוניים, אלא שחתרתי להפסיק את כאב ההשפלה. כמובן, המניעים שלי היו מעורבים, ומזה זמן רב הרגשתי את רצינות המשימה שלי.

אבל ברמה בסיסית, כל זה עדיין סבב סביב המושג שלי על עצמי. עכשיו אני דוחה באופן פעיל את המושג הזה. אני דוחה את נקודת המבט של העצמי כצודק בעניינים של תיקון הפא ואימות הפא.

אני כבר לא דואג אם אני יקר ערך או לא. אולי בעבר הייתי מלך. אולי הייתי מקק. למי אכפת? כל החיים שווים.

תלמידי הדאפא הם גוף אחד ואני רק תא אחד בגוף הזה. ה״אני״ האמיתי הוא הגוף האחד.

המאסטר אמר:

"למעשה, גם בחברה המערבית הדברים אינם פשוטים. הישויות הדמוניות השואפות לפגוע במין האנושי עושות זאת באמצעות התרבות, וההשפעה שלהן היא מזווית אחרת, הן לוקחות את המושג של חופש שיש לאנשים ומרחיבות אותו, ומעודדות לאינדיבידואליזם ולריכוז ב"עצמי". ואז יש גם… אני לא רוצה לומר יותר. יש פשוט כל מיני דברים שמקדמים אותם כיום. הנקודה שלי היא שהם הורסים את התרבות המסורתית באמצעות גישה אחרת, ..." ("הוראת הפא בוושינגטון די.סי. ב-2018")

במשך שנים הרגשתי כמה שאני אסיר תודה על כך שלא גדלתי תחת תרבות המפלגה הקומוניסטית. ואני אסיר תודה כפליים על כך שגדלתי במשפחה שאימצה את דרך המסורת. אבל מה שלא הצלחתי לזהות הוא לאיזה עומק כבר הושחתתי על ידי האגוצנטריות המערבית והאינדיבידואליזם האמריקני. זה היה קשה מאד לזהות, כי תקופה ארוכה כל כך החשבתי את זה כטבעי.

כאשר השתחררתי מהמושג של עצמי, גיליתי שהטיפוח שלי נכנס למצב יציב שמעולם לא הכרתי בעבר. לבי שקט, והטיפוח הפך להיות הרבה יותר פשוט: להיטמע ולהתרומם.

תודה לך, מאסטר. תודה לכם, מתרגלים עמיתים.

מה שרשום לעיל הן הבנותיי האישיות. אנא ציינו כל דבר אשר אתם מוצאים לבלתי ראוי.