סילקתי את ההחזקה הבסיסית שלי כששיניתי את צורת החשיבה הרגילה שלי

(Minghui.org) המאסטר אמר:

"איך אתה יכול לטפח ולתרגל אם יגידו לך כל דבר? זה יהיה חסר תועלת. הם בדרך כלל קורים באופן פתאומי ורק כך הם יכולים לבחון את השין-שינג של האדם, ולגרום לשין-שינג שלו להשתפר באמת. רק אז אפשר לראות אם אדם יכול באמת לשלוט בשין-שינג שלו. לכן, כשמתעורר קונפליקט הוא לא קורה באופן מקרי." ("ג'ואן פאלון", הרצאה רביעית, "הפיכה של הקארמה")

באוקטובר 2020 כשהכנתי ארוחת צהריים למשפחתי, נדמה היה כאילו התנדנדתי והתחלתי לסבול מוורטיגו. סיימתי מיד ונשכבתי. אי הנוחות היה קשה לתיאור. לא יכולתי לזוז ובקושי הצלחתי לחשוב.

לאחר זמן מה הבנתי אט אט: "אינני יכולה להמשיך לשכב כך. עליי לקום". אך לא הצלחתי לזוז. לקחתי את "ג'ואן פאלון" שהיה מונח ליד הכרית שלי.

פתחתי את הספר, הסתכלתי על תמונתו של המאסטר ואמרתי: "מאסטר, אני צריכה להגיע עד הסוף, עליי להחזיק מעמד". ואז הבנתי שלדבר כך אל המאסטר כאשר אני שוכבת זה חוסר כבוד והייתי חייבת להתיישב. הרגשתי טיפה טוב יותר וקמתי באיטיות. התמודדתי לזמן מה, ובהדרגה הרגשתי טוב יותר.

למחרת בבוקר הצלחתי לקום ולהכין ארוחת בוקר והרגשתי בסדר גמור. התחלתי לחשוב על מה שקרה אתמול. בשעה שהסתכלתי פנימה, תהיתי מה העניין. לפתע הבנתי שזה יכול להיות סימפטום של לחץ דם גבוה. המחשבה הזאת הייתה שגויה.

חשבתי על משפחתי – על הוריי, אחי, בעלי, אשתו של אחי ובתה – כולם אובחנו עם לחץ דם גבוה. חשבתי על האיום והנסיבות של מצב זה והתחלתי להסתחרר שוב.

זה נמשך ימים אחדים. הבנתי שאם אני חושבת שיש לי לחץ דם גבוה, זה למעשה עלול לקרות.

המאסטר אמר:

"כמתרגל, אם תמיד תחשוב שזו מחלה, אתה למעשה מבקש את זה. אם אתה מבקש מחלה, היא תוכל להידחק לתוך גופך. כמתרגל, רמת השין-שינג שלך צריכה להיות גבוהה." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שישית, "שיגעון-טיפוח")

קודם לכן, כשסבלתי מבעיות שיניים או עיניים, אף ששללתי זאת, למעשה נשאתי את זה בפנים. וכך בהדרגה קיבלתי את המצב הלא תקין. האם הפעם אוכל לפעול אחרת? בשעה שחזרתי על הפא מהזיכרון שוב ושוב המשכתי להסתכל פנימה. המשכתי לעודד את עצמי ולהמריץ את הביטחון שלי בעזרת דבריו של המאסטר:

"לא משנה כמה אומר, עליכם עדיין ללכת בעצמכם את הנתיב של הטיפוח שלכם. ללכת את הנתיב היטב ולהתקדם לסופו – אין דבר שהוא יותר יוצא מן הכלל מזה. אני אומר שכיוון שבמהלך המסע יהיו לכם קשיים, מבחנים מכל סוג, ניסיונות קשים לא צפויים, ותחוו הפרעות לא צפויות מכל מיני סוגים של החזקות ורגשות. ההפרעות יבואו מהמשפחה, מהחברה, מחברים טובים, ואפילו ממטפחים עמיתים. ובד בבד עם זה קיימת ההפרעה מהשינויים במצב החברה האנושית וממושגים אנושיים שנוצרו בחברה. כל הדברים האלה יכולים לגרור אתכם בחזרה להיות כמו אנשים רגילים. אולם אם תוכלו לפרוץ דרך כל זאת, תוכלו להתקדם לעבר אלוהות. כך שכמטפח, מה שבאמת ראוי לציון הוא כשאתה יכול להיות נחוש ועם מחשבות נכונות כה איתנות ששום דבר לא יכול להטות אותך. היה נחוש ומוצק כמו יהלום או גרניט, ואז שום דבר לא יוכל להשפיע עליך – הרוע ייתקף פחד אפילו למראך. אם כשאתה נתקל בנסיבות קשות החשיבה שלך יכולה להיות נכונה באמת, אז כשאתה עומד מול הרדיפה של הרוע וכשאתה עומד מול ההפרעה, די במשפט אחד שלך המחוזק במחשבות נכונות נחושות כדי לגרום לרוע להתפורר מיד (מחיאות כפיים), וזה יגרום לאלו שמנוצלים על ידי הרוע להסתובב ולהימלט, יגרום לרדיפה של הרוע כלפיך להתפורר, ויגרום להפרעה של הרוע כלפיך להיעלם ללא זכר. מחשבה אחת שנוצרת מאמונה נכונה זה כל מה שצריך. ומי שיכול להחזיק ביציבות במחשבה הנכונה הזאת וללכת את כל הדרך, יהפוך לאלוהות מפוארת שחושלה על ידי הדאפא (מחיאות כפיים ממושכות)." ("ללמד את הפא בוועידת הפא הבין-לאומית במערב ארה"ב" פברואר 2005)

חזרתי על הפא שוב ושוב כל יום, והצלחתי לייצב את מחשבתי ולמצק את נחישותי.

משנה את דפוס החשיבה שלי

כששיתפנו התנסויות, מתרגלת אמרה לי לא לחשוב שמה שחוויתי היה חולי. היא הזכירה לי שלתלמידי דאפא אין מחלות ושכל הסימפטומים הם אשליות. מחלות הם מצבים גופניים של אנשים רגילים. היא דחקה בי לנטוש את דרך החשיבה הרגילה שלי.

הבנתי שהאשם נעוץ בחשיבה האנושית הרגילה שלי – בכל פעם שמשהו קרה לגוף שלי חשיבה זו גרמה לי לחשוב שיש לי מחלה. כששיחזרתי בראשי את המקרה, הבנתי שהמחשבה הראשונה שלי הייתה נכונה: "אינני יכולה ליפול, עליי להגיע עד הסוף!" אז לא נפלתי.

אך המחשבה השנייה שלי סטתה מהנתיב הנכון וחזרה לחשיבה על "מחלה" אנושית. כתוצאה מכך התחלתי להרגיש מסוחררת כל יום.

זה כמו שהמאסטר אמר:

"כל הדברים האלה יכולים לגרור אתכם בחזרה להיות כמו אנשים רגילים." ("ללמד את הפא בוועידת הפא הבין-לאומית במערב ארה"ב" פברואר 2005)

אז איך על תלמיד דאפא להתייחס למצבים פיזיים חריגים? נזכרתי:

"בלי קשר לשאלה אם זה הסידורים של הכוחות הישנים או קארמה, עלינו ראשית כל לבחון את עצמנו. אני מבקש מכם לנקות את עצמכם תחילה אפילו כאשר אתם שולחים מחשבות נכונות. הסתכלו על עצמכם תחילה, ואם אתם מגלים שיש לכם בעיה, טפלו בה. עם זאת, הכוחות הישנים לא יהיו מסוגלים לעשות שום דבר; כאשר הם לא יוכלו למצוא שום דבר כדי להחזיק נגדכם הם ייסוגו אחורה." (ביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאסיה פסיפיק" אפריל 2004)

המאסטר הבהיר זאת בבירור רב. להבנתי, כאשר מצבים חריגים צצים, אדם רגיל ילך לרופא וייקח תרופות, ואילו מטפח יסתכל פנימה. קל היה לי לשנות את החשיבה האנושית הרגילה כשהייתי צעירה או כשהמצב החריג היה קל, אך כשהקושי היה גדול זאת הייתה חוויה קשה.

אמרתי לעצמי: "אני רוצה להאמין במאסטר ולהסיר את המחשבות האנושיות הרגילות שלי לגבי חולי. תלמידי דאפא הם חסינים".

עם ההבנה הבהירה הזאת מהפא, בכל פעם שהמחשבה על מחלה הופיעה, חזרתי על הפא של המאסטר כדי לדכא אותה. וכך צלחתי את זה ושיניתי את צורת החשיבה שלי על מחלות. כמו שהמאסטר אמר:

 "..., כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה". ("ג'ואן פאלון", הרצאה תשיעית, "אנשים עם טבע מולד גדול")

במשך התהליך גם הרהרתי בשאלה: מה משמעותה של אמונה?

לאחר שקיבלתי את הפא הייתי מלאת שמחה, שמחה מעומק לבי. אחרי כן, בדרכי הארוכה בטיפוח, לא משנה באלו קשיים נתקלתי, אמונתי במאסטר ובדאפא תמיד החזיקה אותי. אני מרגישה תמיד שמחה בחלקי ושיש לי משהו לצפות לו.

דרך מבחן קארמת המחלה הזה ראיתי דבר נוסף. בכל פעם שמופיעה בעיה, אני מיד נעשית נחושה. כשאין בעיה, אני מתרשלת. מדוע? לאחר שהרהרתי בזה מצאתי את הבעיה: שלא במודע, אני עדיין נכספת לחיים מאושרים החופשיים מכל מחלה או קונפליקט. הטיפוח שלי מונע על ידי כמיהה לחיים טובים.

המאסטר אמר:

"אז מהי ההחזקה הבסיסית? האדם בנה השקפות רבות בעולם הזה, כך שבהנחיית ההשקפות הוא רודף אחרי מה שהוא חולם עליו. אבל כשהאדם בא לעולם הזה, דרך חייו, ההישגים וההפסדים שבמהלך חייו נקבעים על-ידי הגורל. איך זה יכול להיות שכל מהלך חיי האדם ייקבע על-ידי דרך החשיבה שלו? לכן החלומות היפים והמשאלות כביכול, הופכים להיות להחזקות של הסבל כתוצאה מהרדיפה אחרי מה שלעולם אי-אפשר להשיג. (יסודות להתקדמות במרץ II", "ללכת לקראת השלמות המלאה")

השלבים בחיי האדם נקבעים על ידי יחסים קארמתיים. אין דבר כזה כמו להתחמק מלשלם עבור הקארמה שהאדם חייב. עלינו המתרגלים להסתכל על דברים באופן שונה מאשר אנשים רגילים.

בצורת החשיבה לגבי קונפליקטים עם אנשים רגילים, מתרגלים עמיתים, או משפחה, עלינו לסלק קארמה ולהתרומם. בתוך התהליך אנחנו מתרגלים את האמונה שלנו ללא פשרה, מחזקים את אמונתנו, מסלקים את הרדיפות אחר דברים של אנשים רגילים, ונטמעים בפא.

כמתרגלים, עלינו להיות ברורים שאין להשתמש בדאפא כדי להיפטר מהצרות שלנו בחברה, במשפחה שלנו, או בין מתרגלים, ושאין להשתמש בדאפא כדי להגן או להאריך את חיינו. הדאפא הוא כדי שאנשים ייפטרו מכל התפיסות האנושיות, במיוחד כשקארמת מחלה מכה, ולהיות מסוגלים לעשות מה שהמאסטר אומר ב- “Teaching the Fa in New York City,” Lectures in the United States (תרגום זמני, לא רשמי):

"אין להם כלל המושג של חיים ומוות"

המאסטר גם אמר:

"אני אומר לכם ללמוד יותר את הפא, לוותר יותר על ההחזקות ולהניח לכל מיני מושגים[19] אנושיים, כך שלא תיקחו אתכם רק חלק מסוים אלא תגיעו לשלמות." ("להתמוסס בתוך הפא", "יסודות להתקדמות במרץ I")

הרהורים על מה שקרה למתרגלת

חשבתי על המתרגלת אֶיימִי (שם בדוי להגן על פרטיותה) ועל ימיה האחרונים. היא הייתה רדופה על ידי קארמת מחלה ולא הצליחה לשחרר את המחשבות האנושיות שלה. היא התעוורה ועשתה דיאליזה במשך 8 שנים.

באוגוסט 2020 איימי החליטה לא להשתמש באמצעים אנושיים לשמור על גופה הפיזי. היא הפסיקה את כל הטיפולים, למדה את הפא לזמן ארוך כל יום, והתייחסה לקארמת המחלה כמו מתרגלת.

שאלתי אותה: "האם באמת עשית החלטה הפעם? האם חשבת על שתי התוצאות האפשריות?" היא אמרה שלעולם לא תחזור לדרך העבר. תיארתי לעצמי שבמשך התהליך המחשבות של איימי עלולות גם לסטות, כמו המחשבה הראשונה שלי שהייתה נכונה אך השנייה כבר לא.

ביומיים וחצי האחרונים של איימי, המתרגלת בטי (שם בדוי) נשארה איתה לקרוא יחד את הפא. לדברי בטי, איימי לא הצליחה ללכת בכוחות עצמה, אך המשיכה לדקלם בקול רם את שירו של המאסטר:

"מחשבות נכונות ופעולות נכונות"

"המואר הגדול אינו פוחד מסבל
רצונו מחושל מוצק כיהלום
ללא החזקה לחיים או למוות
הולך בדרך תיקון הפא בגלוי ובאצילות." (הונג יין II", "מחשבות נכונות ופעולות נכונות")

כשהיא אמרה משפט אחד, היא עשתה צעד אחד. בטי התבוננה בה ובכתה. בתה של איימי הגיעה בסוף השבוע ולקחה אותה לבית החולים למרות מחאותיה. כשהן חזרו הביתה, איימי נפטרה בשלווה.

שאלתי את עצמי מה חשבתי על בחירתה האחרונה של איימי. האם חייה היו מתארכים אם היא הייתה מפסיקה את לקיחת תרופות באופן הדרגתי? לא. זה להסתכל על דברים מנקודת מבט של אדם רגיל. זו תקוות שווא אנושית.

יש אמרה: "לכל תרופה יש תופעת לוואי". להיגמל מתרופה זה עדיין מגביל את האדם לתחום התפיסה האנושית של חיפוש אחר טיפול רפואי.

כמתרגלים אין עלינו לעשות כך. ככל שנפעל כך, נתרחק יותר ממטרת השיטה שלנו.

המאסטר אמר לנו:

"מה זה טיפוח-תרגול? אנחנו רוצים לנקות אותו, לנקות צעד אחרי צעד כלפי מעלה - זה רק ניקוי!" ואילו כשזה מתבטא ברמות השונות זה הופך להיות סלילת דרך, מצוקות, נשיאת סבל, סילוק קארמה, טיפוח-תרגול וכן הלאה, מטפחים ככה ומתרגלים ככה." (הרצאת הפא בוועידת הפא במערב ארה"ב בחג הפנסים בשנת 2003)

אך המאסטר אמר שאנחנו יכולים ללכת לבית חולים. אני מרגישה שזו החמלה של המאסטר, אך הכוונה אינה להנמיך את סטנדרט הטיפוח עבור מתרגלים.

המאסטר אמר:

"אם אתה מסתכל על זה עם החזקות אנושיות, אז עדיף כבר שתלך לבית החולים או שתלך לקבל טיפול." (הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2019)

המאסטר גם אמר ב- “Teaching the Fa in New York City,” Lectures in the United States (תרגום זמני, לא רשמי):

"כל מחשבה ומחשבה של מטפח בנויה על טיפוח של תקופה ארוכה. מחשבות של אנשים רגילים הן מסובכות ביותר, ויש להם כל מיני החזקות. איך הם יכולים לא להיות מבוהלים ברגע הקריטי של חיים ומוות?"

למעשה מתרגלת עמיתה חשה פעמים רבות את תהליך העזיבה של איימי במשך השנה האחרונה שלה, רק שהמתרגלת לא הבינה את זה באותו זמן.

בחודשיים שלושה האחרונים שלה, איימי אמרה פעמים רבות שתהליך תיקון הפא הגיע לסופו ושעלינו לנצל את הזמן. היא תרמה את כל חסכונותיה לפרויקטים של דאפא וניצלה כל הזדמנות לשתף את ההבנות שלה עם מתרגלים עמיתים ואנשים רגילים שהיו סביבה. אנשים רבים העריצו אותה.

המאסטר אמר:

"לכל דבר בקוסמוס יש גורל מסוים" (הוראת הפא בוועידת הפא של מערב ארה"ב ב-2004)

כשאני חושבת על זה, פטירתה של איימי לא היה קשורה להפסקת לקיחת התרופות .. המיקום שלה נקבע על ידי ההבנה הברורה שלה מהפא והבחירה המוצקה שלה.

כשאנחנו קוראים ב"ג'ואן פאלון" כל יום, האם הבנו את המשפט הזה:

"אין תנאים לטיפוח–תרגול, אם אתה רוצה לטפח אז טפח." (",ג'ואן פאלון", הרצאה ראשונה "באמת להביא אנשים לרמות גבוהות")

אני חושבת שזהו קוד ההתנהלות לתלמידי דאפא. אם אנחנו מאמינים בפא, עלינו לתרגל אותו ללא פשרה; אין עלינו להיות מופרעים על ידי הגופים הפיזיים שלנו.

המאסטר אמר:

"בטיפוח האדם אמור להיות "ללא השמטה". ("הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2019 "

המאסטר גם אמר:

"טיפוח לא הולך בתבנית אחת, והמצב של כל אחד שונה. אבל יש דבר אחד. אני אומר לכולכם שיש לכם את הדאפא, השגתם את הפא, והחיים שלכם כבר שייכים לדאפא. פשוט המשך קדימה ושמור על מחשבות נכונות ופעולות נכונות, ונהל את עצמך בהתאם למה שהמאסטר אמר." ("הוראת הפא בוושינגטון די.סי. ב-2018 ")

איימי פעלה על פי הבנתה את עקרונות הפא של המאסטר והמשיכה קדימה.

כמה ימים לאחר מכן בטי חלמה חלום: כמה מתרגלים עמדו ליד ארון הקבורה של איימי. לפתע מכסה הארון נפתח ואיימי התיישבה. בכיתי כששמעתי את זה.

להבנתי, בסוף חייה איימי הבינה לבסוף מה נדרש ממנה. עם אמונתה המוצקה בפא היא ויתרה על חיים ומוות והתעלתה עלקליפתה האנושית.

המאסטר אמר:

"המבחן הקשה ביותר לאנשים, המבחן שחייבים לעבור בזמן הטיפוח, הוא לוותר על החיים והמוות. כמובן, לא כל אחד יעומת עם המבחן של לאבד את חייו, אבל זה לא בלתי אפשרי שזה יקרה. כאשר כל אדם עומד מול המבחן הכי קשה שלו, כאשר הוא נבחן אם הוא יכול לוותר על ההחזקה הגדולה ביותר שלו, הוא למעשה נבחן אם הוא יכול לוותר עליה. אם הוא יכול לוותר על החיים והמוות, אז הוא אלוהות; אם הוא לא יכול לוותר על החיים והמוות, אז הוא בן אדם." ("הוראת הפא בוועידת הפא באוסטרליה" סידני 1999)

לאחר שעברתי את מבחן הקארמה שלי הבנתי שטיפוח זה להסיר את כל המושגים האנושיים ולטפח אמונה נכונה בדאפא, לא משנה באילו קשיים נתקלים.

עכשיו תיקון הפא מגיע לסיום, חמלתו של המאסטר היא כלפי תלמידיו וגם כלפי העולם. כתלמידי דאפא, עלינו להיות נמרצים ונחושים!

בימים שיבואו, לא משנה באיזה מצוקות אתקל, אלך לפי עקרונות הפא של פאלון דאפא. לא אסטה. אתרגל טיפוח עד הסוף ואחזור הביתה עם המאסטר.

[כל המאמרים, הגרפיקה והתוכן המפורסמים באתר מינג-הווי מוגנים בזכויות יוצרים. העתקה שאינה מסחרית מותרת, אבל נדרש ייחוס לכותרת המאמר וקישור למאמר המקורי.]