(Minghui.org) לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) החלה לרדוף את הפאלון גונג ב-20 ביולי 1999, המנהלים במקום עבודתי (חברה בבעלות המדינה) הודיעו לכל העובדים שעליהם להכריז אם הם מסכימים עם הרדיפה שמנהלת המק"ס נגד הפאלון גונג. כדי להגן על עצמם אנשים רבים אמרו שהם מסכימים. אני אמרתי שאיני מסכימה עם הרדיפה.
פעם, אחרי שקרעתי פוסטר תעמולה המשמיץ את הפאלון גונג שתלו בכניסה הראשית של המפעל, נלקחתי לשיחה במשרד מנהל המפעל. אמרתי: "פאלון גונג מלמד אנשים להיות טובים ולא מרשה להרוג או להתאבד. מה שאומרים בטלוויזיה הם שקרים – תעמולה המשמיצה את הפאלון גונג".
בפעם אחרת, בפגישה גדולה, ראש האבטחה אמר: "השנה אף מתרגל פאלון גונג במפעל שלנו לא הלך לבייג'ינג". ידעתי שעליי לומר משהו. קמתי ואמרתי: "בוס, מתרגלי פאלון גונג הלכו לבייג'ינג לעתור. כאזרחים זו זכותם!" כל המנהיגים [של המפעל] היו שם, אז הוא סיים מהר את הפגישה כי הוא חש שאיבד את כבודו.
כיוון שלא הסכמתי איתם בעניין הפאלון גונג, ההנהלה רצתה לשלוח אותי למרכז שטיפת מוח מחוזי.
בשש בבוקר של יום חורף ב-2002 המשטרה נקשה על דלתי. רק אמי ואני היינו בבית אז שאלתי מי זה ומה הם רוצים. שוטר אחד אמר שהם ממחלקת הבטחון המקומית ושהם מחפשים אותי. הוא אמר לי לפתוח את הדלת, אך אמי אמרה לו שקודם יראה את תעודת הזיהוי שלו. הוא לא הראה את התעודה ורק המשיך לדפוק על הדלת. לא פתחנו את הדלת, ואני שלחתי מחשבות נכונות. בשמונה בבוקר כשהגיע הזמן שאצא לעבודה, התקשרתי לראש האבטחה ושאלתי למה הם מחפשים אותי. הוא אמר שהם רוצים שאלך לכמה שיעורים בפרובינציה. אמרתי: "לא אלך. עבדתי קשה ותרמתי כל כך הרבה למפעל. אתה תקבל את גמולך על יחסך הזה כלפיי". ואז ניתקתי את השיחה.
מאוחר יותר כמה מנהיגים [של המפעל] ועוד שוטרים באו והתחילו לצעוק למטה. היה להם סולם כבאים והם איימו שאם אסרב לפתוח את הדלת הם ייכנסו דרך החלון ויעצרו אותי. אמי דאגה מאוד והתקשרה לראש מחלקת המשטרה המקומית. היא אמרה לו: "הבית הזה הוא על שמי. בתי לא הפרה שום חוק. כל כך הרבה שוטרים צועקים למטה וכל השכנים מסתכלים. אני רופאה כבר 30 שנה. זה משפיע לרעה על משפחתי. אני רוצה לתבוע אותם על הטרדה".
לבסוף השוטרים פחדו להשאיר רושם רע ולא העזו לעשות שום דבר יותר.
אמי הכינה לנו מהר משהו לאכול ואמרה שקודם עלינו לאכול. בצהריים עדיין לא פתחנו את הדלת. רוב השוטרים כבר עזבו, והשאירו רק שני אנשים לשמור למטה. אחרי שסיימנו את ארוחת הצהריים, אמי אמרה לי לעזוב מהר בשעה שהלכה לחלון לדבר איתם ולהסיח את דעתם. היא נתנה לי את כל הכסף וכרטיסי האשראי שהיו בבית והשאירה לעצמה רק 50 יואן.
חלק משכנינו בדיוק עלו וירדו במדרגות, אז ניצלתי את ההזדמנות וברחתי החוצה ולקחתי מונית. הלכתי לביתה של מתרגלת. היא אמרה שאני חייבת לצאת מיד. היא קנתה כמה מגבות ומברשת שיניים ונתנה לי עותק של הספר "ג'ואן פאלון". עם כל זה עזבתי את עיר הולדתי.
בינתיים, אמי הייתה עדיין ליד חלון דירתנו ושוחחה עם סגל האבטחה ממקום עבודתי. היא שאלה אותם בני כמה הם ואם הם רוצים מים. לאחר זמן מה היא שיערה שכבר עזבתי ונכנסה פנימה כדי לוודא. היא סגרה מהר את הדלת כשראתה שהשארתי אותה פתוחה כשיצאתי. היא חשבה שעדיף שלא ידעו שיצאתי, אחרת המשטרה תעצור ותבדוק את המכוניות והרכבות ואז יהיה לי קשה לברוח. אמי סגרה את הווילונות. באותו לילה, אנשים ממקום עבודתי ושוטרים שמרו על שני צדי הבניין שלי.
כדי שיהיה לי יותר זמן להתמקם בצורה בטוחה, אמי לא יצאה מהבית במשך שלושה ימים.
ביום השלישי, שכן שאל אם היא צריכה משהו. היא ביקשה מהשכן לבקש מהאיש שמכר תפוחים לבוא כי היא רוצה לקנות כמה. היא גם ביקשה ממנו לקנות קצת ירקות עבורה.
אחרי שעזבתי התקשרתי לידיד וביקשתי ממנו ליידע את אמי שהצלחתי לצאת בשלום. אמי נשמה לרווחה.
יום נוסף עבר, מנהל המחלקה ממקום עבודתי והמשטרה הגיעו שוב. כשאמי פתחה את הדלת הם שאלו עליי. היא אמרה: "כל כך רבים מכם שמרו על המדרגות אבל לא הצלחתם לראות אותה. אני ישנתי – איך אני יכולה לדעת מתי היא יצאה?" כששמעו זאת, לא נותרה להם ברירה אלא לעזוב את המקום.
נאלצתי לחיות רחוק מהבית. כיוון שלא יכולתי לחזור הביתה, אמי אמרה שנצטרך ליצור "בית הרחק מהבית". אמי הייתה רופאה שהוסמכה מאוניברסיטה ידועה ועבדה בבית חולים במשך 30 שנה. כשפרשה לפני 20 שנה, אחת מהעמיתות שלה לעבודה שפרשה גם כן, תכננה לעבור למקום אחר ותכננה לצאת לשם תוך יומיים. אמי שאלה אותה לאן היא נוסעת ואמרה: "תקני גם לי כרטיס!" העמיתה חשבה שהיא מתבדחת ושאלה אותה אם היא רצינית. אמי ענתה: "האם אי פעם שיקרתי?" וכך אמי עברה לגור במקום אחר והשאירה לי את הדירה.
במקום החדש אמי עבדה בהתחלה כרופאת אולטרסאונד בבית חולים ליולדות. אך היא לא הייתה רגילה למקום הזר וחלתה. המליצו לה ללכת הביתה אך היא לא הלכה, אלא חיברה את עצמה לעירוי. היא חשבה לעצמה שעליה להמשיך. זמן קצר לאחר מכן היא שכרה דירה וביקשה ממני לבוא לגור איתה. דאגתי שהיא תהיה לבד ולכן עברתי לגור איתה. מצאתי עבודה בשכר נמוך, אך לפחות יכולנו לדאוג אחת לשנייה. לאחר שנתיים קנינו בית עם שני חדרי שינה וסלון. התמקמנו בעיר הזאת ויצרנו מה שאמי כינתה "בית הרחק מהבית".
יום אחד ב-2015 כמה מתרגלים ואני הלכנו לשוק לחלק חומרי מידע על פאלון גונג ולשכנע אנשים לפרוש מהמק"ס. לאחר מכן כשחזרנו למכוניתנו, המשטרה עצרה את המתרגלת שנהגה. כולנו נלקחנו לתחנת המשטרה.
באותו לילה אמי ראתה שלא חזרתי הביתה והתקשרה למתרגלת שהלכה אתי. היא שמעה שגבר הרים את השפופרת וידעה שמשהו רע קרה לנו. היה קרוב לחצות. היא ארזה במהירות שתי מדפסות, מחשב, וספרי פאלון גונג והוציאה אותם מהבית. ואז היא ארזה את שאר חפצינו. ירד גשם, אך היא עבדה כל הלילה. למחרת בשש בבוקר בגדיה היו רטובים אך היא חשבה לעצמה שאסור שמישהו יראה אותה. מאוחר באותו לילה, היא לקחה את חומרי הפאלון גונג והלכה למקום שקט לשרוף אותם. היא הייתה כבר בשנות ה-70 לחייה ורעדה כשעשתה את כל זה בעצמה. אך היא הייתה נחושה לעשות זאת למעני.
אמי ואמה של מתרגלת נוספת הלכו לתחנת המשטרה לבקש את שחרורנו. היו שומרים רבים ולא נתנו לה להיכנס. כשראתה איש סגל נכנס, היא הלכה מאחוריו אך גורשה החוצה. כשראתה שלט על הקיר שאומר: "לשרת את העם, המשטרה והעם הם משפחה אחת" היא אמרה: "מחקו את המילים האלה שעל הקיר ואז אלך מפה. למה אתם מתכוונים ב'המשטרה והעם הם משפחה אחת'? אני אישה זקנה. ממה אתם מפחדים? אני כאן כי עצרתם את בתי. אחרת, למה שאהיה כאן?" הם ריככו את גישתם ומישהו בא לטפל בה.
אמי הגיעה שלוש פעמים לנסות לראות אותי. ובכל פעם היא דיברה איתם וביקשה שישחררו אותי. פעמיים היא הביאה עבורי בגדים וביקשה מהסגל להעביר לי אותם. אך הם לא יכלו כי הם לא היו בני משפחה שלי, ולה לא נתנו להיכנס. רק ביום השימוע שלנו הסגל אמר לאמי שלא קיבלתי את הבגדים ושאל אם היא רוצה אותם חזרה. היא אמרה: "ודאי, אנחנו לא עשירות". האיש אמר לאמי לחכות ושהוא יסיע אותם אליה.
כשהייתי במרכז המעצר אמי שלחה לי כסף, והיה לי יותר מכל מי שהיה עצור שם. מאוחר יותר נשפטתי לשלוש שנות מאסר ואמי ביקרה אותי כמעט כל חודש. אפילו הסוהר אמר: "בני המשפחה של פאלון גונג אינם כמו המשפחות של שאר האסירים. הם עדיין מתייחסים אליכם טוב כל כך אף שאתם בכלא". עניתי: "זה בגלל שהם יודעים שאנחנו אנשים טובים ושנהגו בנו בחוסר צדק".
מאוחר יותר נרדפתי שוב ונאסרתי לשנה. המשטרה גרמה קשיים לאמי, ונדרשו לה מספר ניסיונות להשיג את צו המעצר. זה היה קשה ומעייף, אך היא אף פעם לא סיפרה לי על זה.
פעם אמי אמרה למשטרה: "אתם יודעים מהי אמא? אמא היא השמים של ילדיה, ההר של ילדיה. השמים מגנים עליהם מהרוח והגשם, וההר הוא איתן. משהו שהם יכולים להישען עליו". דבריה כבשו את לב השוטרים. אני אסירת תודה לאמי מאוד על חברתה ותמיכתה לאורך הדרך, מה שאיפשר לי להגיע עד הלום.
אמי בת 80 עכשיו. היא בורכה על הגנתה על מתרגלי דאפא. גופה חזק, שערה נותר שחור, והיא לא נזקקת לשיניים תותבות. היא הולכת מהר ומדברת עם אנרגיה רבה.
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2025 Minghui.org. All rights reserved
