מחשבותיי על קארמת מחלה לאחר שקראתי שיתוף בנושא

(Minghui.org) במשפחתי, אמי, בני ואני מתרגלי פאלון דאפא דרך רוחנית המבוססת על העקרונות "אמת, חמלה סובלנות" ו-5 תרגילים שקטים. . . אמי ואני מטפחות כבר שנים רבות. לפני שש או שבע שנים בני ואני חווינו קארמת מחלה חמורה, ואמי סבלה ממצוקות של מחלה במשך שנים. לאחרונה קראתי את השיתוף הרהורים לגבי קארמת מחלה וקיבלתי תובנות חדשות שברצוני לשתף.

אופן חשיבה מודרני מפריע להבנת הפא

מתרגלים המושפעים מצורות חשיבה מודרניות מעוותות מתקשים לעתים קרובות לזהות את הפרצות וההחזקות שלהם. הסימפטומים של קארמת המחלה שלי התבטאו כאנמיה חמורה שנגרמה מטחורים מדממים. בנחישות הסתכלתי פנימה, טיפחתי את עצמי, סילקתי החזקות, שלחתי מחשבות נכונות, למדתי את הפאחוק, עיקרון יותר, קראתי התנסויות של מתרגלים עמיתים על קארמת מחלה, ואפילו ויתרתי על חיים ומוות, אך דבר לא השתפר.

שאלתי את עצמי אז: "האם אני מפחדת לוותר על החיים?" תשובתי הייתה שלא. עם זאת הבנתי שאם אמות, זה יוביל אנשים לחוסר הבנה לגבי הדאפאבסינית: "החוק הגדול". ויסכן את הצלתם. לאחר מחשבה עמוקה החלטתי לעבור ניתוח בבית חולים, כי לא יכולתי להתגבר על המצוקה הזאת ולא רציתי לפגוע במוניטין של הדאפא. הסברתי למשפחתי ולחבריי שהייתה להם דעה חיובית על הדאפא שמצבי נובע מהחסרות בטיפוח שלי.

מתרגל עמית הציע שאבחן אם עדיין יש לי החזקה לתאווה, בהתחשב במיקום הביטוי של החולי. באותו זמן לא זיהיתי שום בעיה. אך לאחר הניתוח, לימוד פא נוסף, ולאחר שנחשפתי לנושא של יחסים בין גבר ואשה בתרבות המסורתית, ראיתי פרצה רצינית בהבנתי לגבי תאווה. קארמת המחלה שלי ייסרה אותי יותר משלוש שנים, וצורת חשיבתי המודרנית חסמה את ההארה שלי לפא. חסרה לי בהירות לגבי קשרים עם המין השני והסטנדרטים הנכונים בנוגע לזה, והאמנתי שאני בסדר ומעל לממוצע בהקשר זה.

הבנתי שאמדתי את עצמי אל מול המוסר המדורדר של החברה המודרנית במקום להשתמש בפא כסטנדרט. מאוחר יותר התבהר לי הנושא יותר לאחר שצפיתי בסרטונים על חייהם של מבצעי "שן יון" ולמדתי על הסטנדרטים הגבוהים שלהם. התחלתי להעמיד את עצמי בסטנדרטים חמורים יותר בכל מערכות היחסים – בין אם זה עם בעלי, מתרגלים עמיתים, או אנשים רגילים. אפילו עברתי מבחנים רבים הקשורים לתאווה בחלומות, שאישרו שהשתפרתי בעניין הזה.

לפרוץ דרך מצוקה לאחר ויתור על חיים ומוות

בני מטפח מילדותו. אבל כשהתבגר, עומס מעבודות בית ספר ואובססיה למכשירים אלקטרוניים הסיחו את דעתו מהטיפוח. בגיל 16 הוא חווה קארמת מחלה חמורה, כולל הקאת דם וצואה מדממת כל כמה חודשים. כל פעם שזה קרה הלכנו לבית חולים לקבלת עירוי דם.

פעם הוא סירב ללכת לבית החולים ובחר להישאר בבית ללמוד את הפא, כשהוא מוותר לחלוטין על חיים ומוות. כמה מתרגלים באו לתמוך בו בשליחת מחשבות נכונות. על אף החולשת והפחד, בייחוד כשהלך לשירותים והייתה לו צואה מכאיבה, נחישותו השתלמה – מצבו התייצב והדימום נפסק. המתרגלים שהיו שם התרגשו עד דמעות וראו בכך חמלה של המאסטר.

אף שלבני היה קשה עם לימוד פא יומי, תרגול התרגילים, ושליחת מחשבות נכונות, אמונתו היציבה במאסטר ובפא יחד עם החלטתו לוותר על החיים והמוות, עזרו לו להתגבר על המבחן הזה. אולי זה שהיו לו רק מעט מושגים אנושיים גם תרם לכך שהצליח בסוף.

תרבות המפלגה: מכשול להסתכלות פנימה

כמתרגלת ותיקה, אמי נאבקה בקארמת מחלה במשך שנים. בעבר היא הייתה אשה אלגנטית ומלאת חיים, ועתה היא שברירית ולפעמים מבולבלת. מצבה השפיע גם על הטיפוח שלה, אך גם על דעתם של אנשים על הדאפא. היא הייתה מודעת לזה ועבדה בנחישות כדי להשתפר, אך מאמציה לא נשאו פרי.

כשמתרגלים עמיתים ואני הצבענו לה על ההחזקות שלה, החשיבה שלה, שהושפעה מתרבות המפלגה, מנעה ממנה לזהות אותן. אף שהיא הקשיבה לספרי האודיו, כולל "התפוררותה של תרבות המפלגה" ו"תשעה הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית", והגדילה את לימוד הפא שלה, שליחת המחשבות הנכונות ותרגול התרגילים, היא לא הצליחה לפרוץ את המכשול. מעמדה המשפיע בין מתרגלים ואנשים רגילים רק החמיר את הבלבול סביב מצבה. חלק אף שאלו איך זה שמתרגלת נחושה נתקלת במצוקה כזאת.

הבחנתי בכמה התנסויות דומות בין מתרגלים אחרים שהושפעו מאופן חשיבה מודרני ותרבות המפלגה ואז סבלו מקארמת מחלה או הלכו לעולמם. רבים בסין שטופי מוח מתרבות המפלגה מילדותם, וזה מקשה עליהם להבחין ולסלק את השפעתה. נוסף על לימוד פא יציב, חשיפה לתרבות הסינית המסורתית יכולה לעזור. למרבה הצער, המשטר הקומוניסטי השמיד הרבה מהתרבות הזאת, כך שלמתרגלים רבים אין ידע מהתרבות המסורתית על מערכות יחסים, אתיקה והתנהלות הולמת.

אני מקווה שמתרגלים המבינים בתחומים אלו יוכלו לשתף יותר מאמרים ומקורות כדי לספק הדרכה תרבותית מסורתית שהמתרגלים בסין זקוקים לה.