סיפור הטיפוח של בודהא מִילֵה-רִיפּה (חלק אחד עשר)

(Minghui.org) לאורך ההיסטוריה, ההימלאיה היה אזור שהרבה מטפחים שכנו בו. האנשים שם חיים בפשטות ובצניעות, וכולם רוקדים ושרים. הם גם נותנים כבוד רב לפא הבודהא. לפני כמעט כמילניום, היה מטפח באזור זה בשם מִילֵה-רִיפָּה. כשהמוני בודהות ובודהיסטוות עברו תקופות חיים רבות ופורענויות רבות לפני שטיפחו עד הגשמת "סטטוס הפרי" שלהם, מִילֵה-רִיפּה השיג מוסריות אדירה בכמות דומה תוך תקופת חיים אחת בלבד. מאוחר יותר הוא נודע כמייסד הפלג הלבן של הבודהיזם הטיבטי.

חלק ראשון חלק שני חלק שלישי חלק רביעי חלק חמישי חלק שישי חלק שביעי חלק שמיני חלק תשיעי חלק עשירי

לגֶשֶה צקפּואה הייתה פילגש. הוא ביקש ממנה לשים רעל בגבינה, ולקחת אותה לנכבד כדי להרוג אותו. הוא הבטיח שייתן לה חתיכה גדולה של אבן ירקן לאחר שתעשה זאת. האישה האמינה בו ולקחה את הגבינה המורעלת לנכבד כמנחה.

הנכבד כבר לגמרי היה מודע לזה. באמצעות יכולת החיזיון שלו הוא בחן את היחסים הקארמתיים וידע שאלו בעלי הקרבה הגורלית ניצלו. אף שהרעל לא יכול היה לפגוע בו, הנירוואנה שלו הייתה קרובה, אז הוא החליט לקבל את הרעל כמנחה. הנכבד גם ידע שאם האישה לא תקבל את אבן הירקן לפני שתיתן לו את הגבינה המורעלת, היא לא תקבל אותה בכלל, כי צקפּואה לעולם לא ייתן לה אותה אחר כך. אז הנכבד אמר לאישה: "לא אקבל זאת עכשיו. אם תחזרי מאוחר יותר, בטח אז אקבל אותה ".

כשהאישה שמעה את דבריו של הנכבד היא התפלאה ונחרדה. היא חשדה שאולי הנכבד יודע שהגבינה מורעלת. היא עזבה עצבנית ולא שקטה.

לאחר שראתה את צקפּואה היא סיפרה לו מה שקרה ואמרה שלנכבד יש בוודאי יכולות על טבעיות, ולכן הוא לא הסכים לקבל את הגבינה.

צקפּואה השיב: "שטויות! אם יש לו יכולות על טבעיות, הוא לא היה מבקש ממך להביא לו את הגבינה מאוחר יותר. או שהוא היה אומר לך לאכול אותה. אבל הוא ביקש ממך להביא לו אותה מאוחר יותר. זה מראה בבירור שאין לו כוח על טבעי. אז קחי את אבן הירקן הזאת וקחי אליו את הגבינה. הפעם, תוודאי שהוא אוכל אותה!' ואז הוא נתן לה את אבן הירקן.

האישה אמרה: "כולם מאמינים שוודאי יש לו יכולת על טבעית. בגלל זה הוא לא אכל את הגבינה אתמול. אם אביא לו אותה היום, בטוח שהוא לא יאכל אותה. אני כל כך מפחדת ואיני מעזה ללכת. עכשיו איני רוצה את אבן הירקן. בבקשה סלח לי. איני יכולה לעשות זאת עבורך".

צקפּואה אמר: "רק שוטים יאמינו שיש לו כוח על טבעי. הם לא קוראים את הסוטרות, אינם רציונלים, ומרומים על ידי השקרים שלו. קראתי בסוטרות שאנשים בעלי יכולות על טבעיות אינם כמוהו. אני מבטיח לך שאין לו יכולת על טבעית. עכשיו לכי והביאי לו את הגבינה המורעלת לאכול. אם נצליח, לא אאכזב אותך. אנחנו מאוהבים כבר זמן רב ואיני חושב שאנחנו צריכים להמשיך לחשוש שירכלו עלינו. אם תוכלי לבצע זאת, אתחתן איתך. לא רק שאבן הירקן הזאת תהיה שלך, אלא גם תהיי בעלת שליטה על נכסיי בתוך ומחוץ לבית. בין אם נהיה עשירים או עניים, נישאר יחד עד שנמות. את מסכימה?"

האישה האמינה לו. היא שוב שמה רעל באחת הגבינות ולקחה אותן לנכבד כמנחה. הנכבד חייך וקיבל אותן. האישה חשבה: "הגֶשֶה צודק. באמת אין לו שום יכולת על טבעית!"

הנכבד חייך אליה ואמר: "המחיר שקבלת על זה – אבן הירקן, האם קיבלת אותה?"

בשומעה זאת האישה נחרדה, פיה נפער בתימהון והיא נשארה ללא מילים. אשמה ומפוחדת, כל גופה רעד ופניה נעשו חיוורים. היא עשתה קאו טאו ואמרה בקול רועד: "אבן הירקן אצלי. אך בבקשה אל תאכל את הגבינה. תן לי אותה".

הנכבד שאל: "בשביל מה את רוצה אותה?"

היא בכתה: "תן לי, שביצעתי חטאים, לאכול אותה".

הנכבד ענה: "ראשית, איני יכול לשאת לתת לך לאכול אותה, כיוון שאפשר רק לרחם עליך. שנית, אם אסרב למנחתך, אפר את כללי הבודהיסאטווה בהפרה בסיסית זו. יתרה מזאת, השלמתי את המשימות שלי הן עבורי והן עבור אחרים והצעתי הצלה, וזה הזמן בשבילי ללכת לעולם אחר. למעשה, המנחה שלך אינה יכולה לפגוע בי, ולא משנה כלל אם אוכל אותה או לא. אם הייתי אוכל את הגבינה שהבאת בפעם שעברה, בטח לא היית מקבלת את אבן הירקן. לכן לא עשיתי זאת. עכשיו שהאבן אצלך, אני יכול לאכול את הגבינה ללא דאגה, והוא יהיה מרוצה. דבר נוסף הוא, שהוא הציע לך כך או אחרת לאחר שהדבר הזה ייעשה. אך דבריו אינם אמינים. באשר להערותיו לגביי, אף אחת מהן אינה נכונה. שניכם תהיו מלאי חרטה מאוחר יותר. אז הדרך הטובה ביותר בשבילך היא להתחרט בכנות וללמוד ברצינות את הדהרמה. או, לפחות, תזכרי שהעניינים האלה קשורים בחיים ומוות, אל תבצעי חטאים שכאלה בעתיד! עכשיו את יכולה להתפלל בכנות אליי ואל מורשת השושלת שלי".

"שניכם לעתים קרובות נוטשים את [דרך] האושר ובוחרים ב[דרך] הסבל. הפעם, אעשה למענך נדר לטיהור החטאים שביצעת. במוקדם או במאוחר אנשים ידעו מה עשית בזמן זה. אך למען ביטחונך, בבקשה אל תספרי לאף אחד לפני מותי. אני כבר איש זקן, ואתם לא נוכחתם אם מה שאמרתי בעבר היה נכון או לא. אז אולי לא תאמיני לדבריי. הפעם נוכחת בזה במו עיניך. את תדעי שמה שאמרתי הוא אמת". במילים אלה הנכבד אכל את הגבינה.

האישה חזרה לצקפּואה וסיפרה לו על כך. צקפּואה אמר: "ייתכן שמה שאת רואה בווק אינו תבשיל טעים; יתכן שמה שאת שומעת מאחרים אינו נכון. כל עוד הוא אכל את הגבינה המורעלת, השגתי את מטרתי. פשוט סתמי את פיך ותהיי בשקט".

אז הנכבד העביר הודעה בדריןובניאנם,וביקש ממאמינים, מנדבנים, ומאנשים ממקומות אחרים שבעבר לא פגשו אותו, לבוא. תלמידיו, שהיו בהכנות לכינוס דהרמהשמעו זאת ולא האמינו.כולם באו והנכבד הרצה בפניהם על הדהרמה במשך מספר ימים ברצף. הוא הסביר בפרוטרוט את הסיבה והתוצאה שבמציאות השגרתית, וגם את המהות של המציאות האולטימטיבית. בזמן שהרצה, תלמידים רבים בעלי יכולות נעלות ראו אינספור בודהות ובודהיסאטוות מקשיבים לדהרמה בשמים; חלק ראו בני אנוש ו"לא אנושיים" בקהל שהאזינו בשמחה בכל רחבי השמים והאדמה. אנשים גם ראו אור של קשת בעלת חמישה גוונים, דגלי ניצחון, ועננים צבעונים בחלל הריק. פרחים בעלי חמישה צבעים ירדו מהשמים כמו גשם, בניחוח ריחני עז. מוסיקה נעימה הגיעה גם כן מהשמים.

כמה תלמידים שאלו את הנכבד: "ראינו גם ישויות שמימיות מאזינות לדהרמה בשמים ובחלל הריק. ראינו גם הרבה מראות נדירים ומופלאים. מה בדיוק משמעותם?"

הנכבד ענה: "ישויות שמימיות ואלוהויות רחומות הקשיבו להרצאתי ונתנו לי מנחות של תענוגות חמשת החושים. מכיוון שכולכם מתרגלים יוגים ומאמינים עם איכות מולדת טובה, לבכם שמח וראיתם את האותות מבשרי הטובות האלו".

חלק שאלו: "מדוע איננו יכולים לראות את הישויות השמימיות האלה?"

הנכבד אמר: "בין הישויות השמימיות יש כמה בודהיסאטוות, וכמה מהן הגיעו למצב אי הנסיגה לאחור. כדי לראותן, אתם צריכים שיהיו לכם עיניים שמימיות עם כמות מספקת של מידת מוסריות וחוכמה וללא הרבה סבל ומעצורים קוגניטיביים. אם מישהו יכול לראות בודהות ובודהיסאטוות, הוא בוודאי יראה אלוהויות אחרות. כדי לראות בודהות ובודהיסאטוות, עליכם להתחרט ולצבור מוסריות. אם תשקיעו מאמץ בתרגול, בוודאי תראו את הבודהא המרהיב ביותר – מחשבתכם עצמה".

לאחר שהנכבד סיים, אלו בקהל בעלי היכולות הנעלות חוו את התגשמות המחשבה כגוף מציאותי; לאלו בעלי היכולת הבינונית הייתה תחושה נפלאה של אושר, בהירות ורֵיקוּת. לכולם היה רצון עז ל"בודהי".

הנכבד אמר: "לאמות, הדיוטות, כל אחד, וישויות שמימיות יכלו להתאסף כאן לכינוס הדהרמה בעקבות רצון טוב בחייהם הקודמים. זהו כינוס שהוא תוצאה של דהרמה ויחסים קארמתיים. אני זקן וחלש. קשה לומר אם נצליח להיפגש שוב בעולם הזה. אך מה שאמרתי לכם הוא כולו אמת. אני מקווה שתוכלו לתרגל בהתאם לדהרמה. בעולם הבודהא שלי, כשאהיה בודהא, כולכם תהיו תלמידים ששמעו אותי מרצה בכינוס הראשון. אז, בבקשה, היו שמחים!"

תלמידים בניאנם שאלו מדוע הנכבד נתן את התזכורת הזו. האם זה בגלל שהצלת הישויות הסתיימה והגיע הזמן לנירוואנה? הם התחננו בפני הנכבד שאם הנירוואנה מגיעה, הם מקווים שזה יקרה בניאנם, או אם הוא יכול לפחות לבקר שם פעם אחת. הם בכו והתעקשו שהנכבד ילך לניאנם. אנשים מדריןשבצ'וּבָר ומקומות אחרים גם התחננו שהנכבד ילך למקומות שלהם.

הנכבד אמר: "זקן שכמוני לא ילך לניאנם. אחכה עד מותי בדרין שבצ'וּבָר. בואו נידור נדר טוב עכשיו, בתקווה שכולנו ניפגש בעתיד בארצות הטהורות של הדקיניות ".

התלמידים אמרו: "אם המאסטר באמת לא יכול לעשות זאת, אנחנו מקווים שהמאסטר יכול לנדור נדר לסייע בברכות בכל המקומות שביקר בהם בעבר. כל האנשים והישויות שראו את המאסטר או שמעו מהמאסטר לפני כן, מתחננים בפני המאסטר לנדור נדר של סיוע וברכות".

הנכבד: "אני מתרגש מאוד לראות שיש לכם אמונה שכזאת. במשך זמן רב לימדתי אתכם בחמלה את הדהרמה. בעתיד, כמובן אדור נדר לשמחה ולאושר לי, לאחרים, ולכל הישויות החיות". הנכבד אז שר שיר על נדרים.

הנוכחים בקהל שהאזינו לדהרמה היו מלאי שמחה. הם לא העיזו להאמין לזה וחשבו: "המאסטר בטח לא ייכנס לנירוואנה". אנשים, כולל תלמידים מניאנם, באו לנכבד וביקשו סיוע וברכות. ואז הקהל עזב והאותות המופלאים כולל הקשתות בשמים נעלמו בהדרגה.

אנשים בדרין ביקשו מהתלמידים הראשיים של הנכבד, כמו שיווה או, להתחנן בפניו לגור בראקפה דוקצ'ן. הנכבד שהה שם לזמן מה ולימד דהרמה לנדבנים. יום אחד הנכבד אמר לכל תלמידיו: "אם יש לכם שאלות כלשהן לגבי הדהרמה, בבקשה שאלו אותי עכשיו. בקרוב אעזוב ". התלמידים הכינו פולחן סגידה ובו הם שאלו את הנכבד שאלות להבהרה וגם על ההוראה שבעל פה. לבסוף, סֶבָּן ועוד תלמיד שאלו: "מאסטר, לפי דבריך, אתה עומד להגיע לנירוואנה בקרוב. אנחנו בקושי יכולים להאמין לזה. אנחנו מקווים שתוכל לחיות בעולם לזמן ארוך יותר כדי להביא עוד תועלת לישויות".

הנכבד השיב: "חיי מגיעים לסיומם. הישויות האמורות להינצל ניצלו. כל מה שמגיע מלידה ימות. למעשה, לידה היא רק ביטוי של מוות".

לאחר כמה ימים, לנכבד הופיעו כצפוי סימפטומים של מחלה. תלמידו נגנדזונג ריפה כינס את כל הנדבנים והתלמידים. הם קיימו פולחן בשביל המאסטר, האלוהויות, הדקיניות והאפוטרופוסים השמימיים. הם אמרו לנכבד: "מאסטר, אתה מכיר אמצעים לאריכות ימים ורפואה. התוכל להרחיב את טוב ליבך ולהשתמש בהם?"

הנכבד אמר: "ביסודו של דבר, יוגים לא זקוקים לאמצעים שכאלה. כל המצבים השליליים והחיוביים הם צורות הכוללות מחלה ומוות. במיוחד אני, מִילֵה-רִיפּה שסיימתי תרגול דהרמה של מאסטר מָארְפָּה. אין שום צורך באמצעים האלו או לבקש עזרה מאלוהויות. אני יכול להפוך אויבים לבני זוג יקירים. מה המטרה בפולחנים המבקשים עזרה מבודהיסאטוות? ובאשר לשדים ולרוחות האלו, הכנעתי אותם לפני זמן רב והפכתי אותם לאפוטרופוסים שמימיים. אז לחשים מסוג זה הם חסרי תועלת אף יותר. שיניתי את "חמשת הרעלים" (בורות, החזקה, סלידה, גאווה וקנאה) ל"חמשת בודהות הדהיאני" (חוכמה בעלת חמש איכויות: תרגול מושלם, קור רוח, הבחנה, השתקפות, ומודרַת-מדיטציה של תחום הדהרמה; חמשת הבודהות הם אָקְשוּבּהיָה, רטנסמבהווה, אמיטאבּהא, אמוגהסידהי, וואירוקנה). מדוע אני עדיין זקוק לתרופה? עכשיו הגיע הזמן לטרנספורמציית ההמשך לגוף בודהא, עם כניסה אמיתית לשלבים של השלמה ו והארת טבע הדהרמה. אין שום צורך לשנות זאת.

"בגלל גמול מקארמה שנוצרה בעבר ממעשים רעים, אנשים בעולם הזה סובלים כאב, כולל לידה, הזדקנות, מחלה ומוות. הם אינם יכולים להתחמק מהסבל גם עם תרופות ופולחנים. לא משנה כמה עוצמתי הוא המלך, כמה חזק הלוחם, כמה עשיר האדם, כמה יפה האישה, כמה חכם האינטלקטואל, כמה רהוט הדובר, הם כולם ייעלמו עם מותם. כל אלו אינם יכולים להינצל על ידי אמצעי שיכוך, העשרה, מגנוט או הכנעה. אם אתם פוחדים מכאב ואוהבים אושר, יש לי דרך בשבילכם ליהנות מחיים נוחים ללא כאב".

התלמידים שאלו: "האם המאסטר יוכל לומר לנו?"

הנכבד השיב: לפי כל הדהרמות המתייחסות לגלגול נשמות, הקיום יתנוון לבסוף, אלו שהתכנסו יתפזרו לבסוף, לידה תהפוך למוות לבסוף, והאוהבים ייפרדו לבסוף. אם למישהו יש הבנה מכרעת לגבי זה, עליו לנטוש לחלוטין מעשים המביאים לתוצאות רעות. כלומר, להפסיק לרדוף אחר עושר או לחפש רווחים; ללכת אחר מאסטר בעל יכולת גבוהה ולתרגל את היסודות של הגעה לרֵיקוּת ואל מעבר לגלגול הנשמות בהתבסס על ההוראה. עליכם לדעת שהטיפוח של הגעה לרֵיקוּת ואל מעבר לגלגול הנשמות זה הדבר הקדוש ביותר בין כל השיטות הטיפוח. יש לי גם עוד דברים חשובים לומר, ואומר לכם אותם מאוחר יותר".

שיווה או ונגנדזונג ריפה אמרו: "מאסטר, אם תהיה בריא ותחיה בעולם הזה יותר זמן, האם לא תוכל להציל יותר ישויות? אולי לא תסכים עם בקשתנו לחיות מאה שנה. אך לא משנה מה, בבקשה שקול את הפולחנים היוצאים מן הכלל של המנטרה הסודית וקח תרופה להחלמה מהירה". הם התחננו שוב ושוב.

הנכבד השיב: "אילו הזמן והתנאים לא היו בשלים, אז אולי הייתי עושה כפי שהצעתם. אך אם מישהו מזמין בודהות ובודהיסאטוות לבוא למען אריכות ימיו שלו עצמו במקום למען תועלת האחרים, זה כמו לבקש מהמלך לעזוב את כס מלכותו ולעבוד למענך כמשרת. זהו חטא. אז אין עליכם לתרגל מנטרהיאנה רק למען עצמכם או עבור תקופת חיים זו. זה יהיה טוב מאוד לתרגל מנטרהיאנה לטובת ישויות אחרות. כדי לעזור לכל הישויות ביליתי את כל חיי בהרים המרוחקים בתרגול הפולחנים הכי מעמיקים, אז איני זקוק עוד לפולחנים אחרים. מחשבתי הגיעה לאותו מקום של הטבע הבסיסי של הדהרמה והם בלתי נפרדים. לכן, איני זקוק לדרכים להישאר בעולם הזה. עם פסוקים ורפואה ממאסטר מָארְפָּה, השמדתי לחלוטין את חמשת הרעלים בתוכי, וזה אומר שאיני זקוק לשום תרופה נוספת. אם אינכם יכולים לקחת בחשבון מצבים שליליים כחיוביים, אינכם באמת תלמידים אמיתיים. כשהזמן עדיין לא הגיע, תרופה ופולחנים מתאימים כאשר נתקלים בתנאים שליליים כמכשולים לקראת ה"בודהי". יש כמה תקדימים שמצבים שליליים הוסרו ושונו לחיוביים. כדי להציע הצלה לישויות האלה בעלות היכולת הפחותה, בודהא שאקיאמוני הסכים פעם לקבל אבחנה ותרופה מג'יוואקה קומארה. אך כשהגיע הזמן והתנאים היו בשלים, בודהא עצמו הציג גם הוא כניסה לנירוואנה. עכשיו, הזמן והתנאים שלי בשלים, אז אין צורך בתרופה או בפולחנים כאלו".

שני התלמידים הראשיים שאלו: "מאסטר, האם אתה הולך לעולם אחר כדי להביא תועלת לישויות? התוכל לומר לנו איך עלינו להתמודד עם זה, אולי לסגוד במהלך הנירוואנה, לטפל בגופה, או ליצור פסלים ולבנות 'סטופה' (מעין אנדרטה) וגם, בבקשה תאמר לנו התלמידים איך למדוט ולתרגל עם שמיעה, חשיבה וטיפוח".

הנכבד השיב: "עם טוב לב ומוסריות ממאסטר מָארְפָּה, כל פעולותיי הקשורות לגלגול נשמות ולנירוואנה הושלמו. יוגי שמחשבתו, דיבורו וגופו שוחררו בדהרמה אינו צריך לעזוב את גופו מאחוריו. אין צורך שתעשו פסלים או שתבנו סטופה. אין לי שום החזקה למקדשים. ללא מקדש, אין צורך למצוא מישהו שישמש כראש מנזר. אתם יכולים להתייחס למקומות המרוחקים שבהרים הגבוהים או בהרים המושלגים כמקדשיכם. כשתעשו מדיטציה עם חמלה לישויות שבששת התחומים, זה יהיה הפסל הכי יוצא מן הכלל לאורך כל ארבע העונות. השגת הבנה מושלמת לגבי הטבע המקורי הטהור של הדהרמה זה כמו הכנת סטופה ודגלים. לשמור שדיבורכם ומחשבתכם יהיו אותו הדבר ולהתפלל מעומק לבכם זו המנחה הטובה ביותר.

"להישאר עם אלו הנגועים עמוקות בהחזקה ל"עצמי" וקשורים אליה, ולעשות דברים המאמללים ישויות, זה נגד ההתנהלות הבסיסית של מתרגל דהרמה. כדי להכניע את חמשת הרעלים ולהועיל לישויות, מישהו נראה כאילו הוא עושה מעשים רעים על פני השטח אבל למעשה הוא הולך בדרך הבודהא; זה יהיה בסדר.

"אם מישהו רק יודע על הדהרמה ללא תרגול ממשי בפועל, הידע המקיף שלו יהפוך בתורו למעצור, ולבסוף יגרום לו ליפול למעמקי שלושת התחומים הנמוכים. לכן, בבקשה חישבו על ארעיות חייו של אדם, שימרו בהתמדה על קיום מעשים טובים, והתריעו נגד מעשים רעים. אין על אדם בשום פנים לעשות מעשים רעים, גם אם חייו מסתיימים. לומר זאת בפשטות, מתרגל דהרמה צריך לדעת מהי חרפה לפני שילך בנתיב. בדרך זו, התרגול שלכם יסתור כמה סוטרות וכתבים שיש להם מטרה סוטה, אך זה יהיה בהתאמה עם כוונת הבודהות והבודהיסאטוות. כל היסודות של לשמוע ולחשוב יכולים להסתכם כך, ואני חושב שזה מספיק. אם תוכלו לפעול לפי דבריי, אהיה מאושר. ייתכן שתגיעו להבנה מושלמת של כל פעילויות גלגול הנשמות והנירוואנה. אחרת, זה חסר משמעות למלא את משאלתי עם ראייה של בן-אנוש בדרכים ארציות".

כל התלמידים היו מרוגשים מאוד ולמדו הוראה זו בעל פה.

לאחר זמן מה, נראה היה שהנכבד חולה מאוד. גֶשֶה צקפּואה הגיע עם יין משובח ובשר והעמיד פנים שהוא מגיש מנחה. הוא ניגש לנכבד וגיחך: "אהה! עם יכולת כמו של המאסטר להשיג דברים נהדרים שכאלו, מחלה כזו לא הייתה אמורה לקרות. איך נעשית חולה? אם אפשר לחלוק את המחלה עם אחרים, אתה יכול לחלוק אותה בין התלמידים הראשיים. או אם אפשר להעביר את החולי, בבקשה תן לי אותו. עכשיו אינך יכול לעשות דבר. איך אנחנו יכולים לסיים את זה?"

הנכבד חייך בשלווה ואמר לו: "יכולתי להימנע מהמחלה הזאת. באשר לסיבה שהיא הופיעה בכל זאת, צריך להיות לך ברור. מחלה של אדם רגיל שונה מזו של יוגי, הן במהות והן מבחינת היחסים הקארמתיים. המחלה שיש לי עכשיו היא במהותה התבטאות חגיגית של דהרמת הבודהא".

צקפּואה חשב שייתכן שהנכבד חושד בו, אך לא היה בטוח. הנכבד אמר שמחלה יכולה להיות מועברת, דבר שהוא חסר בסיס לחלוטין. איך יכול להיות שמחלה תועבר לאחרים בעולם הזה? אז הוא אמר: " סיבת מחלתו של המאסטר אינה ברורה לי. אם המחלה נגרמה בגלל רוחות רפאים, צריך פולחן של גירוש שדים; אם זה בגלל ש'ארבעת האלמנטים הגדולים' אינם בתיאום, אז אדם צריך לכוונן את הגוף ולקחת תרופה. אם המחלה יכולה לעבור למישהו אחר, אז העבר אותה אליי, מאסטר".

הנכבד אמר: "יש אדם עם חטאים גדולים. השד שבמחשבתו יצא החוצה לפגוע בי, והוציא את 'ארבעת האלמנטים הגדולים' שלי מקורדינציה וגרם לי למחלה הזו. אין לך הכוח להשמיד את המחלה הזאת, אף שיכולתי להעביר לך אותה, אני חושש שלא תוכל לשאת את זה אפילו לרגע. אז עדיף לא לעשות כך".

צקפּואה חשב: "האיש הזה לא יכול להעביר מחלות לאחרים כלל. לכן הוא אומר את המילים העוקצניות האלה. עליי להביך אותו". ואז הוא התחנן בפני הנכבד שוב ושוב להעביר אליו את המחלה.

הנכבד השיב: "כיוון שאתה מתעקש שאעשה כך, אעביר באופן זמני את המחלה לדלת שמולי. אם אעביר אותה לך, לא תוכל לשאת זאת. עכשיו, הבט היטב". בכוחו השמימי, הנכבד העביר את הכאב לדלת שמולו. בהתחלה הדלת חרקה כאילו היא נסדקת. לאחר זמן מה, היא באמת נשברה לחתיכות קטנות. הנכבד, מנגד, נראה כאילו אינו חולה כלל.

צקפּואה חשב: "זהו קסם כדי לכפות על זה. אינך יכול לשטות בי". אז הוא אמר: "אה! זה באמת מדהים! אבל מאסטר, בבקשה פשוט תעביר אותה אליי".

הנכבד אמר: "מכיוון שאתה מתחנן כל כך חזק, אתן לך חצי מהמחלה. אם אעביר לך את כולה, בהחלט לא תוכל לשאת זאת". אז הוא העביר חצי מהכאב. צקפּואה היה מיד בכאב גדול. הוא בקושי רעד או נשם. כשהוא כמעט מת, הנכבד לקח חזרה את רוב המחלה שהוא העביר ושאל: "נתתי לך רק כמות קטנה מהמחלה. איך זה היה? היית מסוגל לעמוד בזה?"

אחרי שחווה את הכאב העז בעצמו, התעוררה חרטה גדולה במחשבתו של צקפּואה. הוא כרע על ברכיו, השתחווה בפני הנכבד, ואמר עם דמעות זולגות על פניו: "מאסטר! מאסטר! אני מתחרט בכנות עכשיו. בבקשה סלח לי. אתן את כל נכסיי למאסטר כמנחה. בבקשה עזור עם תוצאות חטאיי". הוא בכה בעצב גדול.

כשהנכבד ראה שהוא מתחרט באמת, הוא שמח מאוד ולקח ממנו חזרה את שארית הכמות הקטנה של המחלה ואמר: "במשך כל חיי לא רציתי אדמה ונכסים. עכשיו אני גוסס, והם חסרי תועלת אף יותר עבורי. אתה יכול לשמור אותם. בבקשה אל תבצע מעשים רעים יותר, גם אם תמות. אני מסכים לעזור לך לפתור את תוצאות חטאיך הפעם ".

צקפּואה אמר לנכבד: "עשיתי מעשים רעים בעבר, בעיקר עבור כסף. איני זקוק לו עכשיו. אף שהמאסטר אינו רוצה לקבל אותו, התלמידים תמיד זקוקים לסיוע בשביל לתרגל. בבקשה קבל אותו לטובתם". אף שהתחנן כך, הנכבד לא לקח את זה. התלמידים קיבלו את זה אחר כך והשתמשו בנכסים כדי לקיים כינוסים. גם היום, עדיין מקיימים את הכינוסים האלו בצ'וּבָר.

מאז ואילך, צקפּואה נטש באופן מפתיע את החמדנות שטיפח במשך כל חייו והפך למתרגל טוב מאוד.

הנכבד אמר לתלמידיו: "הסיבה שנשארתי כאן הייתה כדי לעזור לאדם הזה בעל החטאים הרבים להתחרט באמת ולהשתחרר מסבל. עכשיו זה עבר והגיע זמני לעזוב. למעשה, אם מתרגל דהרמה גדול נכנס לנירוואנה בכפר, זה כמו מלך שמת בבית של אדם רגיל. אז אלך לצ'וּבָר ואמות שם.

סֶבָּן ריפה שאל: "מאסטר, אתה חולה מאוד וההליכה כואבת מדי. מה דעתך שנמצא אפיריון ונישא אותך לשם?"

הנכבד אמר: "איני באמת חולה, ומותי אינו מוות אמיתי. אלו רק ביטויים של מחלה ומוות. אין שום צורך למשהו כגון אפיריון. תלמידים צעירים, אתם יכולים לעזוב לצ'וּבָר עכשיו".

כשהתלמידים הצעירים הגיעו לצ'וּבָר, הנכבד כבר חיכה להם שם. כמה תלמידים מבוגרים אמרו: "אנחנו היינו אלו שליוו את המאסטר לכאן". אחר אמר: "המאסטר היה חולה ונח בראקפה דוקצ'ן". כמה נדבנים שהגיעו מאוחר יותר אמרו: "ראינו את המאסטר מלמד דהרמה בדזונג אחד". כמה נדבנים אחרים אמרו: "באנו עם המאסטר. הרבה אנשים אמרו: "כל אחד מאיתנו סגד למאסטר בבית". אלו שהגיעו לצ'וּבָר הכי מוקדם אמרו: "המאסטר הגיע קודם לצ'וּבָר ואנחנו ליווינו אותו לכאן". וכך, חלק אמרו שהמאסטר הגיע אחר כך, חלק אמרו שהוא לימד דהרמה, וחלק אמרו שהם סגדו לו בבית. הם התווכחו ביניהם ולא האמינו אחד לשני. הנכבד שמע את כל זה ואמר בחיוך: "כולכם צודקים. עשיתי זאת כי רציתי להתבדח על חשבונכם".

(המשך יבוא)