עדותה של ילדה שחוותה את אכזריות המפלגה הקומוניסטית הסינית

(Minghui.org)

נולדתי למשפחה גדולה בת ארבעה דורות של מתרגלי פאלון גונג. הרדיפה נגד הפאלון גונג החלה ב-1999, שנה לאחר היוולדי.

כשגדלתי, שוטרים עצרו אותי והטרידו אותי. הייתי גם עדה לרדיפה של משפחתי. המראה של שוטרים גורם לי לצינה מקפיאה ולחלחלה. הייתי עדה לאלימות והאכזריות של אנשי אכיפת החוק בסין תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס).

אני יודעת שפאלון גונג הוא טוב ושמתרגלי פאלון גונג הם אנשים טובים שאינם מפרים את החוק.

הייתי עצורה עוד בהיותי פעוטה

אמי נעצרה כשהייתי בת 15 חודשים בלבד, בשל סירובה לוותר על פאלון גונג. עצרו אותי יחד איתה. כלאו אותנו באותו תא עם עשרות אנשים. אמי סיפרה שבמקום הלח והמלוכלך ההוא קיבלתי חום גבוה והקאתי. בכיתי ולא רציתי לאכול דבר.

כששוחררנו כעבור 10 ימים, השוטרים נהגו להגיע לדירה שלנו כל הזמן כדי לאיים ולהציק למשפחה שלי. הם אסרו עלינו לקרוא בספרי פאלון גונג ולתרגל את התרגילים. לא יכולנו לעזוב את הדירה מבלי לדווח על כך תחילה לתחנת המשטרה המקומית, אפילו אם היינו זקוקים ללכת לקניות במכולת. איבדנו את החופש האישי שלנו.

יום אחד כשהייתי כבר בת 3, כמה שוטרים פרצו בכוח לדירה שלנו. הם שיקרו לאמי ואמרו שהם רק רוצים לדבר איתה. אמי לקחה אותי איתה לתחנת המשטרה. הם הכניסו אותנו לחדר והכו אותה. הייתי מפוחדת, בכיתי והכיתי ברגלו של אחד השוטרים. לאחר מכן הם הפרידו ביני לבין אמי. הם צחקו עליי כשצעקתי שאני רוצה את אמא.

בכיתי במשך מספר שעות עד שלא יכולתי לבכות עוד. ברגע ששוב ראיתי אותה, חיבקתי בחוזקה את צווארה מפחד שמא השוטרים יכו אותה ויפרידו שוב בינינו.

אחרי שגדלתי אמי סיפרה לי, שבזמן שכל זה קרה, סבי היה כלוא במחנה עבודה בכפייה וסבתי נאלצה לעזוב את הבית. היא הפכה לחסרת כל כשהתחבאה מפני המשטרה.

בני המשפחה נאלצו להפוך לחסרי-בית

כשהייתי בכיתה א', אבי ואמי נאלצו לנתק אותי מבית הספר. אני זוכרת את היום בו נפרדנו מהסבים שלי. סבי לקח אותי בזרועותיו נשק לי ובכה. כשבגרתי, הבנתי שהם נאלצו לעזוב את הבית שלנו ולהפוך חסרי בית כדי להימנע מרדיפה.

לא יכולנו להשתקע במקום אחד לזמן רב ונדדנו מאז ממקום למקום. בעקבות זאת לא יכולתי אף פעם ללכת לבית הספר.

ב-2006 כשהייתי בת 9 גרנו בפרוורי העיר צ'אנג-צ'ון. אני זוכרת שלילה אחד אחרי ששקעתי בשינה עמוקה, שמעתי מישהו לוחש לי: "אל תוציאי הגה. המשטרה באה. עלינו ללכת".

התלבשתי במהירות וכולנו ברחנו ביחד. לבסוף התחבאנו בבניין נטוש. נשענו על אחד הקירות במשך זמן ארוך. היה לי קר והייתי עייפה, אבל ידעתי שאסור לי לבכות.

סבתי עונתה למוות

המשטרה עצרה את סבי על בסיס קבוע. בכל פעם שנעצר היו מענים אותו כמעט עד מוות. למזלו הרב עם שחרורו ממעצר הוא החלים וחזר לבריאותו בעזרת תרגול תרגילי הפאלון גונג.

אולם סבתי לא שרדה את האכזריות של הרדיפה ומתה במעצר משטרתי.

חלום הבלהות הנורא ביותר

הדבר המפחיד ביותר שקרה לי היה כשהייתי בת 11. שיחקתי עם דודתי בבית כשקבוצת שוטרים פרצה פנימה לתוך הדירה שלנו. כדי להגן עליי, היא נעמדה ממש מולם. כ-5 או 6 שוטרים החלו להכות אותה. הם דחפו אותה לרצפה וכפתו את ידיה בצורה הדוקה. הייתי כל כך מפוחדת שלא העזתי לזוז. השוטרים ערכו חיפוש וביזה בדירה ולקחו איתם את החפצים האישיים שלנו.

לקחו אותי לבניין גדול. כמה שוטרים אמרו שימכרו אותי בעבור כסף רב. היו אחרים שאמרו שהם יאכילו כלבים בבשרי. הייתי מוכת אימה. אחד השוטרים חתך פרוסת אננס בסכין חדה, הניף את הסכין מול פניי ואמר: "אכלי ". פחדתי וניסיתי להימנע מהסכין שלו שתדקור בפניי.

לאחר מכן הם אמרו שאם אומר להם את שמם של אמי וסבי, הם ישחררו אותי. אבל גם אחרי שאמרתי להם את השמות הם לא שחררו אותי. למדתי שאינני יכולה לסמוך ולבטוח בשוטרים מפני שהם משקרים.

שעות של חרדה ואימה גרמו לי להרגיש כאילו משהו תקוע לי בלב והייתי אומללה מאוד במעצר. דאגתי לגבי סבי ואמי והייתי גם רעבה מאוד.

לא יכולתי לעשות דבר מלבד לבכות כל הזמן. בשעה 17:00 אחר הצהריים, השוטרים הזעיקו אחד מבני המשפחה כדי שיאספו אותי ואת אבי. אז הבנתי שסבי נעצר ביחד עם שאר המשפחה שלי.

כשחזרתי הביתה עם אבי, גילינו שהדירה הפוכה לגמרי. בגדים וסדינים הושלכו לרצפה, צלחות היו שבורות, סירים ומחבתות היו זרוקים בכל מקום, ודברי הערך והכסף המזומן שלנו נלקחו. השוטרים שפכו רוטב סויה באקווריום של הדגים שלנו והרגו את כל הדגים.

כשסבי שוחרר לבסוף, הוא היה רזה ושדוף ועל סף מוות. בקושי יכולתי להכיר אותו. הקול שלו רעד והמשפטים שהוציא היו קטועים. בכינו ביחד.

שהינו באופן זמני בהוסטל בעיר טונג-ליאו באותו הזמן ו-3 בלשים ריגלו אחרינו מהחדר שמעבר למסדרון. כשבוע לאחר מכן, חזרנו לביתו של סבא בעיר שו-לאן. מנהל וסגן המנהל של מחלקת ביטחון הפנים במשרד הביטחון הציבורי בטונג-ליאו עקבו אחר האוטובוס שלנו. כשחלפנו על העיר ג'י-לין לקחו מאבי 40 יואן לשלם עבור הדלק שלהם.

במהלך משחקי האולימפיאדה בבייג'ינג אמי נעצרה ועברה עינויים

זה היה בזמן המשחקים האולימפיים בבייג'ינג. אבי ואני נסענו למשרד הביטחון הציבורי בעיר טונג-ליאו כדי לבקש לשחרר את אמי. ראיתי במשרד שלהם את תיק המתנות עם החטיפים והצעצועים החביבים עליי שדודתי הביאה לי. כנראה, הסוהרים לקחו את המתנות ואכלו את החטיפים שלי. כמו כן ראיתי גם את הצעצוע האהוב עליי - כדור מחליף צבעים.

כשביקשנו שאמי תחזור הביתה, מנהלת מחלקת ביטחון הפנים המציאה כל מיני תירוצים כדי לא לתת לנו להיכנס למתחם. לא נותרה לנו ברירה אלא להמתין מחוץ לכניסה המרכזית במשך כל היום. הם הודיעו לנו שעצרו את אמי לרגל המשחקים האולימפיים כדי שלא תצא החוצה לספר לאנשים על הרדיפה נגד הפאלון גונג.

כך עד סוף חודש אוקטובר דרשנו שוב ושוב לשחרר את אמי. מנהלת מחלקת ביטחון הפנים אמרה לאבי שאם ישלם לה 5,000 יואן, הם ישחררו את אמי. היא שוחררה בסופו של דבר אחרי שאבי שילם 3,000 יואן, אבל גילינו שהיא עונתה והיא הייתה על סף מוות. ידענו שהם שחררו אותה כדי להימנע מלשאת באחריות למותה במהלך שהותה במעצר.

ושוב חיפוש וביזה בבית

לא יכולנו עוד לגור בעיר טונג-ליאו, וגם לא בשו-לאן, שם הייתה הרדיפה חמורה אף יותר. הם הכו את סבתי עד מוות ועדיין המשיכו לבוא לביתנו לעתים קרובות כדי להציק לנו. נסענו לצ'אנג-צ'ון, שם סבי שכר בית קטן והחל לנהל עסק של מכירת ארוחות צהריים ארוזות בקופסא.

בערב של ה-3 בנובמבר 2011, שוטרים ממחלקת ביטחון הפנים של טונג-ליאו פרצו שוב לבית שלנו. הם השליכו את סבי לרצפה וכפתו את ידיו.

לאחר מכן הם החלו לערוך חיפוש בבית והחרימו את המחשב שלי, המצלמה ו-2,000 יואן במזומן. הם אפילו לקחו את המטבעות שחסכתי בקופת החזירון שלי. ראיתי שהם שמו את הכסף שלנו בכיסים שלהם. הם גם חיפשו את פנקס ההפקדות שלנו בבנק. אחד מהם חיפש אותו גם מתחת למיטה.

זו הייתה הפעם השנייה שראיתי את השוטרים שודדים את ביתנו.

אחרי שבזזו את הבית, הם עצרו את סבי. התחננתי בפניהם שלא ייקחו אותו מפני שהוא אדם טוב ולא אוכל לשרוד לבדי. הם פשוט התעלמו ממני.

למזלי, אמי לא הייתה בבית, אחרת היא הייתה נעצרת גם כן. מאחר שהשוטרים צפו והשגיחו על הדלת שלנו, קפצתי מחלון הקומה השלישית לצלצל לאמי מהר כדי לומר לה שלא תחזור הביתה. לא ידעתי להיכן אוכל ללכת. היה לי כל כך קר שרציתי לבכות אבל לא העזתי לעשות זאת. למזלי, מתרגלת עמיתה ראתה אותי ולקחה אותי אליה למשך הלילה.

אינני יכולה ללכת לבית ספר

משפחתי הייתה צריכה לעבור ממקום למקום באופן קבוע, מה שלא אפשר לי ללכת לבית הספר. ביקרתי רק 3 שנים בבית ספר במשך כל חיי. מאז החלה הרדיפה חיי לא היו רגועים ושקטים. אין לי חברים שאוכל לשחק איתם.

מה שעברתי במהלך 19 השנים של הרדיפה גרם לי נזק נפשי חמור.

כשאני רואה ילדים אחרים בגילי שיש להם מורים וחברים והם יכולים לאכול אוכל טוב, אני מקנאה בהם. אני עצובה ושואלת לעתים קרובות מדוע אינני יכולה ללכת לבית הספר. אחר מותה של סבתי, גם סבתא רבא שלי מתה מצער. המשפחה המאושרת שלי על 4 דורותיה נהרסה על ידי המק"ס.

המשאלה שלי

אני יודעת שיום אחד הרדיפה האכזרית הזאת תסתיים ואני מייחלת ליום הזה.

אני מצפה ליום בו ג'יאנג דזה-מין, מנהיג המק"ס לשעבר, שפתח ברדיפה נגד פאלון גונג, ייענש בהתאם לחוק וישלם על פשעיו נגד האנושות. אני מייחלת ליום בו כל מתרגלי פאלון גונג יהיו חופשיים ויוכלו לטפח בגאווה באופן גלוי ומכובד