(Minghui.org) בזמן לימוד הספר "ג'ואן פאלון" בסוף חודש פברואר, כאשר קראנו את הפסקה האחרונה בפרק "קנאה" מהרצאה שביעית, לפתע הבנתי את הדחיפות האדירה להביט פנימה לעומק ככל האפשר כדי לעקור לגמרי מהעולם שלי את הקנאה הרעה הזו. אין לי ספק שהמאסטר הרחום דחף אותי סוף סוף לעשות את העבודה הזו ברצינות: לחשוף ולעקור את הקנאה הזו ואת ההחזקה הבסיסית שהיא שולטת בה. בעולם שלי הקנאה התחזתה ל"לבנה", וליבתה בערמומיות את הרדיפה שלי למעמד חברתי יוקרתי.
מתוך הרצאה שביעית, "ג'ואן פאלון":
"הנושא הזה של הקנאה רציני מאוד, כי הוא נוגע ישירות בשאלה האם נוכל לטפח לשלמות. אם הקנאה לא מסולקת, כל מה שהאדם טיפח הופך להיות פגיע מאוד. יש כלל כזה: אם הקנאה לא מסולקת במהלך הטיפוח-תרגול, אדם לא ישיג את הפרי האמיתי, בהחלט לא ישיג את הפרי האמיתי".
פתחתי את התיקייה שלי, שבה אני שומרת התנסויות שכתבתי במהלך כמעט 20 שנות הטיפוח שלי. יש שם הרבה התנסויות. אך לא על סילוק הקנאה. החלטתי לעבור שוב על הדרך שעברתי, להביט לעומק לתוך עצמי ולנתח את זה.
הגישה שלי כלפי הקנאה הייתה כזאת: קנאה היא בוודאות דבר רע. המאסטר הקדיש פרק שלם לסוגיה הזאת, אבל אני אישית לא כל כך מקנאה. אני אדם טוב, ואינני זוממת נגד איש.
פעם הצלחתי לגשת למתרגלת עמיתה ולהתוודות בפניה שאני מקנאה בה משום שהיא מטפחת היטב. בתגובה, היא חיבקה אותי. יום אחד, אזרתי את כל האומץ וכתבתי למתרגלת אחרת על הקנאה שלי כלפיה, שהתבטאה בהערצה כלפיה – דבר שעיכב אותי במשך שנים מלגשת אליה ולדבר איתה בפשטות ובכנות. התגובה של המטפחת ההיא הייתה מרגשת במיוחד. באותו שלב בטיפוח שלי, נרגעתי ואמרתי לעצמי שאני יכולה להתמודד עם הקנאה. והמחשבה התחזקה בי שקנאה בעולמי היא דבר שניתן לשלוט בו לחלוטין, והיא לא דבר כל כך רע.
אבל טעיתי מאוד. לא עלה בדעתי לעקור את הקנאה מהשורש – הסתדרתי איתה, חשבתי שהיא די ניתנת לשליטה, והמטרה העיקרית, שהייתה כמובן לא מודעת, הייתה לא לאבד את החשיבות שלי בעיני המטפחים האלה, כדי שלא יחשבו עליי רע, כי זה שחושבים עלי רע גורם לי סבל בלתי נסבל שלא רציתי לשאת.
תוך כדי כתיבת ההתנסות הזו, נזכרתי – ולא במקרה – שמתרגלת אחת שאלה אותי פעם: "מה רע בקנאה לבנה, בלי מזימות נגד אף אחד, הרי היא יכולה לדרבן לצמיחה, למשל צמיחה מקצועית!?" עניתי לעצמי על השאלה שלה כך: "אולי היא צודקת, קנאה לבנה זה לא דבר רע, כי היא לא מזיקה לאף אחד". בתשובה הזו נתתי לעצמי הזדמנות לאפשר לקנאה להסתתר בערמומיות בעולמי. זה בעצם אמר שקנאה "לבנה" לא תבנה רשעות, ולכן שוב יכולתי להירגע לגביה ולא לייחס לה חשיבות.
יש לציין שהמטפחת הזו כבר איננה בין החיים כאן. אולי זה בגלל שהיא לא התייחסה ברצינות לעקירת הקנאה?
רעדתי בכל גופי בחשש שלא אגיע לשלמות, משום שהטיפוח שלי שברירי אם הקנאה לא נעקרת. לא משנה באיזה "צבע" היא מוסווית – כל קנאה חייבת להיעקר! לכן עליי להביט מיד פנימה, לעומק העמוק ביותר שאוכל.
מרדף אחר תהילה בילדות
אחזור לילדות שלי, לשנות הנעורים. כשהייתי בת 12 או 13, הערצתי תלמידי תיכון שהיו גדולים ממני ורציתי מאוד להכירם. כשפגשתי אותם, תמיד הוספתי לעצמי כמה שנים ושיקרתי בלי בושה שאני יודעת ויכולה לעשות כך וכך, התרברבתי כדי לנפח את ההערכה העצמית שלי, ובה בעת נהניתי הנאה רבה מהרושם שהותרתי עליהם.
אבל ההנאה הזו לא נמשכה זמן רב. היא נמשכה רק עד הרגע שבו האמת נחשפה והם דחו אותי – ואז שקעתי בעצב וביגון, עד הסבב הבא של אינטראקציה עם תלמידי תיכון אחרים. בשביל מה כל זה? בשביל רגע של הנאה בתחושת חשיבות עצמית בעיני מי שגדולים וחכמים. במבט לאחור, אני מבינה עכשיו בבירור שזה נבע מקנאה, ושהקנאה הזו היא שדחפה אותי להתרברב, להציג את עצמי באור חיובי ולהוליך אחרים שולל.
כשחייתי בברית המועצות לשעבר (שם נולדתי ומשם עליתי מאוחר יותר לישראל), למדתי בבתי ספר למוזיקה מגיל 15 עד 19, והקנאה שלי התבטאה בצורה ערמומית יותר. היה לי קשה מאוד להתגבר על פחד במה – הידיים שלי פשוט רעדו בזמן הופעה. אפילו נאלצתי לשנות מקצוע, לעזוב את המוזיקה ולעבור לתחום המדע. רק עכשיו אני מבינה למה זה קרה. אמא שלי בחרה עבורי את המקצוע: מורה למוזיקה, מפני שזה מקצוע יוקרתי לנשים. כך התחלתי את חיי המודעים – עם גישה של "מקצוע יוקרתי".
ומה זה אומר שיש לך מקצוע יוקרתי בעיני חברה מקולקלת? זה אומר שיקנאו בך. כשיש למישהו מקצוע יוקרתי, רואים שהחיים שלו מוצלחים.
אבל הגישה הזו לא הפכה את חיי למוצלחים כלל. רק כשבע שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי בישראל ונעשיתי אישה דתייה, חזרתי למוזיקה והתחלתי לארגן קונצרטים חינמיים לנשים – רק כדי להעשיר אותן תרבותית. ניגנתי ושרתי מוזיקה קלאסית לנשים דתיות, שרבות מהן מעולם לא שמעו מוזיקה כזו, והכנתי תוכניות מיוחדות עם טקסטים מתוך כתבים דתיים. והידיים שלי כלל לא רעדו בזמן ההופעות. כולן אהבו את האווירה של אינטימיות רוחנית ששררה בסלון הקטן של הדירה שלנו. הילדים הקטנים שלי ישנו בשקט במהלך הקונצרטים הערביים האלה.
אני חושבת שכבר אז, באמצע שנות ה־90, בתקופת חיי הדתיים, המאסטר עזר לי להיפטר מהרצון ליוקרה. בכל מקרה, אז התפללתי בכנות שכל המאזינות שלי "יגדלו" רוחנית דרך הקונצרטים שלי, שיקבלו כוח רוחני, כדי שאחר כך יוכלו להתמודד עם החיים הקשים שלהן יותר בקלות.
הצטרפות לתקשורת
כאשר עזבתי את העולם הדתי בעקבות גירושין, הפכתי לאם חד־הורית לשבעה ילדים והייתי צריכה להתפרנס איכשהו. העבודה הרשמית היחידה שהייתה זמינה הייתה עבודה כמטפלת בקשישים. הלב שלי היה כבד, כי זו לא עבודה יוקרתית, והיא גם עבודה בשכר נמוך.
אני מורה מוסמכת למוזיקה, ואני יכולה ללמד מוזיקה בבתי ספר בישראל. ואכן עבדתי כמה שנים בבית ספר ישראלי כשעוד הייתי דתייה. אבל כשיָצאתי מהעולם הדתי – עולם די סגור – כבר לא יכולתי לעבוד בבבתי ספר, לא נפשית ולא פיזית. אפילו לא יכולתי לחפש עבודה בבתי ספר, כי הייתי צריכה לטפל בילדַי הקטנים. יכולתי לעבוד רק כמטפלת, וגם זה רק למספר שעות ביום.
לאחר שקיבלתי את הפא בשנת 2005, הצטרפתי לעיתון "אפוק טיימס" בעברית וברוסית. התחלתי לכתוב מאמרים, ולאחר מכן לצלם, אך ללא תשלום. כשזרים שאלו אותי במה אני עוסקת, טשטשתי את התשובה והסתרתי את העובדה שנאלצתי לעבוד כמטפלת בקשישים, ושעדיין לא מרווחה כסף מעבודתי כעיתונאית. למה הסתרתי את זה? כי מטפלת זה לא מקצוע יוקרתי, וגם לא יוקרתי לעבוד כעיתונאית ולא להרוויח. אפילו מבני משפחתי הסתרתי את העובדה שאני עובדת כמטפלת. אמרתי להם שיש לי מספיק הכנסה מביטוח לאומי, אבל זה לא היה נכון. הייתה בי תפיסה שהושרשה על ידי קנאה: הרצון ליוקרה.
במשך שנתיים וחצי מאז שהאפוק טיימס התחיל להתפרסם בישראל, כתבתי מאמרים בעברית, והמלצתי עליו לכל מי שפגשתי. כיום העיתון הוא מגזין מצליח ("אפוק") שצבר במהירות פופולריות. לעבוד במגזין הזה היה החלום שלי. הפצתי אותו לכל מכרַי וחברַי, קראתי כל גיליון במלואו. כשנפתחה הזדמנות, החלטתי לנצל אותה ולהצטרף לצוות המגזין, והסכמתי לעבור חודש ניסיון.
אבל הרצון לעבוד במגזין לא היה טהור – קנאה הסתתרה בתוכו. לא יכולתי להקדיש את כל כולי לעבודה הזו באותו זמן, כי הייתי עסוקה בפרויקטים חשובים אחרים שלא יכולתי לעזוב. לא צלחתי את תקופת הניסיון. הבנתי שאני מקנאה בכל מי שעבד במגזין, והתוודיתי על כך בפני כמה מתרגלים עמיתים.
אבל חשתי הקלה עצומה – דווקא משום שהצלחתי להתגבר על הרצון ליוקרה. חמלה נפתחה בלבי וחזרתי לעבודתי כמטפלת – חופשייה מהרצון למקצוע יוקרתי.
המטופלת הראשונה שלי לאחר שחזרתי לעבודה הזו, הייתה אדם אומלל מאוד – היא לא הייתה מסוגלת לסלוח לאנשים אפילו על הטעות הקטנה ביותר, ושפטה את כולם. עבדתי אצלה שלושה חודשים "תחת אש", אבל המשכתי לנהוג כלפיה בטוב לב, לרחם עליה, ולהדגיש את התכונות הטובות שלה – יסודיות ודקדקנות, שדווקא לי חסרו בעשייה.
היא לימדה אותי איך לקרצף רצפות – פעולה שעד אז עשיתי רק באופן שטחי. או ליתר דיוק, היא עזרה לי לשנות את הגישה שלי כלפי ניקיון, ולעשות אותו ביותר סבלנות ויסודיות. כי למעשה, לא ניקיתי רק את האבק והלכלוך שראיתי בעיניים – אלא גם סילקתי עצלות, זלזול, ואת הרצון המושרש למקצוע יוקרתי, ועוד הרבה דברים.
השתניתי כל כך עד שלא הכרתי את עצמי.
במאמר שפורסם ב־10 בינואר 2025 באתר מינג-הווי, תחת הכותרת "דיווח מיוחד: המאסטר שלנו", המחברת מתארת, בין היתר, כיצד המאסטר עובד יום שלם באתר הבנייה שבהר – אוסף מסמרים, מנקה את השטח, וכדומה. אחרי שקראתי את זה, התחלתי לעבוד עם הקשישים בלב קל, תוך כדי סילוק מתמיד של הרצון לרווח והתחשבות קודם כול בטובתם של אחרים.
יש לי שישה אנשים שאני מטפלת בהם, הרבה עבודה לעשות, ונראה שלכאורה צריך היה להישאר לי מעט מאוד זמן ללימוד הפא ולפרויקטים. אבל מתברר שזה בדיוק ההפך. המאסטר דואג לכך שיהיה לי מספיק זמן ואנרגיה לכל הפרויקטים – משום שאני שמה את שלושת הדברים במקום הראשון. עבודת הטיפול היא הסביבה שבה אני מטפחת, ואני משתדלת לחשוב על טובת האחרים לפני הכול – בכל מה שאני עושה.
הזדמנות נוספת לעקור את ההחזקה
בזמן שכתבתי את ההתנסות הזו, הגיע אליי מבחן חדש. קיבלתי אישה חדשה לטפל בה. בהתחלה היא רצתה שאבצע רק ניקיונות בית אצלה. היא הייתה חולה מאוד, בדיכאון, ולא ניקתה את הדירה שלה כבר כמה שנים. קשה לתאר עד כמה הדירה שלה הייתה מוזנחת וכמה אבק דחוס הצטבר בה. התחלתי לנקות ברוגע ובשמחה, השתמשתי בכסף שלי כדי לקנות חומרי ניקוי שונים.
בביקור הראשון שלי אצלה, כמובן שהתחלתי להבהיר לה את האמת על דאפא, כפי שאני תמיד עושה. אבל היא לא קיבלה את ההסבר שלי, לא משנה כמה ניסיתי, ואמרה שהשיטה הזו של פאלון דאפא "אינה מהתרבות שלה", אפילו את פרח הלוטוס קיבלה בחוסר רצון, כאילו היא עושה לי טובה.
בביקור הבא, החלטתי לנקות לה את הבית כל כך טוב, שזה ייגע לליבה, ירכך אותה, ויקל עליי להסביר לה את האמת על דאפא. התוצאה הייתה טובה – האישה הייתה מרוצה. תוך חודש הדירה שלה הפכה לרעננה ואפשר היה לנשום בה. היה נדמה לי שעכשיו, כשהכול כבר נקי מספיק, אני יכולה להפחית את המאמץ ורק לתחזק את הניקיון – כלומר לעבוד פחות.
כשהגעתי אליה בפעם החמישית, עשיתי ניקיון קל במשך שעה וחצי – במהירות כפולה מהפעמים הקודמות. כשבאתי אליה בפעם השישית, היא פתחה לי את הדלת בכעס ואמרה שאני עצלנית, שאני לא עובדת קשה כמו שצריך, ולכן תתלונן עליי בחברה ששלחה אותי, אבל עכשיו היא נותנת לי הזדמנות אחרונה להשתפר.
כשנכנסתי לסלון, ראיתי ששידה אחת הוזזה הצידה, ומאחוריה הצטבר אבק רב מאוד. גם הארונות שבפינה אחרת, שעדיין לא טיפלתי בהם, נמשכו החוצה. היא הצביעה בעצבנות על כל המקומות שבהם עדיין היה אבק ושעוד לא הגעתי אליהם.
מיד חשבתי: "את צודקת. באמת לא ניקיתי את המקומות האלה. פשוט השארתי אותם מחוץ לטווח הראייה שלי."
בקול רם אמרתי: "אני אעשה הכול בשבילך, רק אל תכעסי. תמיד אפשר וצריך להגיד לי איפה ומה לעשות, ואני אעשה בשמחה כל מה שתגידי לי. אבל בפעם שעברה לא אמרת לי שום דבר".
היא כעסה עוד יותר ואמרה: "אני צריכה להגיד לעובדת ניקיון מה לעשות? המנקה צריכה לדעת איך לעבוד ומה לעשות – אחרת אני לא צריכה אותה. אפילו לא ניקית טוב. תראי כמה אבק נשאר אחרי שניגבת!"
היא הראתה לי כמה ספרים שנוגבו לא עד הסוף. באותו רגע לא יכולתי אפילו להסביר לה שמטפלת אינה מנקה או עובדת ניקיון. אבל המילים שלה לא פגעו בי – הלב שלי נשאר שליו.
באותו יום עבדתי ארבע שעות ברצף אצלה, בלי הפסקה, בקצב טוב, ועם מחשבה אחת נכונה: אני מוכנה לנקות את הדירה שלה ביסודיות, אם צריך – עד הבוקר, עד שאתמוטט. אני מתייחסת אליה בטוב לב, ואני רוצה שהיא תינצל.
לפני שעזבתי באותו יום, ביקשתי סליחה על כך שגרמתי לה כל כך הרבה טרחה, והודיתי לה על כך שהעירה לי על הליקויים בעבודתי ואפשרה לי לתקן. ביקשתי ממנה באדיבות שבפעם הבאה תגיד לי מיד מה צריך לעשות – ושלא תחשוב שאני מתחמקת מהעבודה. אמרתי לה: אני אמנית באופי שלי, הראש שלי מלא רעיונות – אז בבקשה רק תכווני אותי, ואני אודה לך מאוד אם תתקני אותי כשאני לא רואה משהו או שוכחת. כך נהפוך את העבודה שלנו להרמונית יותר.
היא הסכימה. ואני הרגשתי קלוּת – עוד צעד עשיתי להיפטר מהרדיפה אחרי יוקרה, שהקנאה הפעילה אותה בערמומיות.
בסוף מאי 2025 ימלאו בדיוק 20 שנה מאז שהתחלתי את דרכי בפאלון דאפא. ורק עכשיו אני מרגישה שהתחלתי באמת לסלק את הקנאה, לאחר שגיליתי את המסכה הלבנה שלה וראיתי איך קנאה שלטה בהחזקה המושרשת שלי ליוקרה. עכשיו סוף סוף הרגשתי והבנתי שאני מתחילה לטפח באמת.
אני רוצה לסיים את ההתנסות שלי בשיר של המאסטר מ"יסודות להתקדמות במרץ 3".
נחישות שאינה מתמוססת
(בסגנון שירִי של שושלת סונג)
עובר את הזמן והמרחב, תיקון הפא דוהר קדימה,
האתגר עצום, הנחישות לא מתערערת
הרוע משתולל, לא תועים בדרך
לסלק את הרוע זה כמו להבריש אבק.
תלמידים, לכו באופן ישר את דרך הדאפא
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2025 Minghui.org. All rights reserved
קטגוריה: שיפור אישי
