(Minghui.org) לנכדתי, לָאן, היו ציונים מצוינים בשנה הראשונה בתיכון. היא דורגה באופן עקבי בין עשרת הראשונים בכיתתה והייתה התלמידה המצטיינת ביותר במקצוע מסוים. בשלב מסוים הציונים שלה החלו להתנדנד באופן דרמטי. כל פעם שהציונים ירדו, לאן הרגישה בושה ודיכאון, כדי להסיח את הדעת היא שיחקה במשחקי וידיאו. כך היא התמכרה למשחקי וידיאו, דילגה על שיעורים והמציאה כל מיני תירוצים כדי להימנע מללכת לבית הספר. היא בילתה שעות בבית במשחקי וידיאו.
בתי וחתני לקחו את משחקי הווידיאו שלה ונעלו אותם בארון. לאן הייתה נסערת וניפצה דברים. כשהם אילצו אותה ללכת לבית הספר, היא החסירה שיעורים. כשבתי חזרה הביתה מהעבודה, היא מצאה את לאן יושבת בחצר או במוסך, ממררת בבכי. התנהגותה הייתה בלתי צפויה. לפעמים היא הסכימה ללכת לבית הספר, אבל פני שיצאה מהדלת היא הייתה משנה את דעתה, הייתה זורקת ארצה את הילקוט ומסרבת ללכת – מעגל התנהגות שחזר על עצמו. במהלך שנתה הקריטית האחרונה בתיכון, היא לעתים קרובות נעלמה מבית הספר.
הוריה וגם הורי אביה ניסו לשכנע אותה, אך ללא הועיל. המורה שלה ביקרה בביתם, אך לאן סירבה להקשיב לה. אביה ניסה לדבר איתה, ואמה בכתה והתחננה בפניה שתלך לבית הספר, אך לאן נותרה אדישה. היא הייתה נחושה לא ללכת ואמרה: "עתיד, משפחה – שום דבר מזה אינו חשוב. אני לא רוצה שום דבר מזה. החיים כואבים מדי. אני עלולה באותה מידה למות מצמא או מרעב". היא סירבה לאכול או לשתות, סגרה את דלת חדר השינה שלה, הגיפה את הווילונות ושכבה בחדר החשוך, מתעלמת מכולם ומכל דבר.
ביום ההרשמה לבחינות הכניסה למכללה, הוריה של לאן דחקו בה להירשם, אך היא סירבה ואמרה: "אני לא אגש לבחינה. אני לא רוצה כלום". בתי ביקשה ממני לשכנע אותה להירשם. לאחר שנודע לי על המצב, הבנתי את חומרת הבעיה. נכדתי הייתה בדיכאון. אם זה יימשך, זה יהיה מסוכן מאוד, והתוצאות יהיו בלתי נתפסות.
בתי הלכה לעבודה, וחתני היה בנסיעת עסקים. דיברתי על לבה של לאן, והיא לבסוף פתחה את דלת חדרה. האורות היו כבויים, היה חשוך בחדר. ניסיתי לפתוח את הווילונות, אבל היא לא נתנה לי. היא חזרה למיטה. ניסיתי לעזור לה לשבת, אבל גופה היה רפוי וחסר אנרגיה. בישלתי לה, קילפתי פירות וניסיתי להאכיל אותה, אבל היא סגרה את הפה בחוזקה ואמרה: "אני רוצה למות מרעב ומצמא. אני לא רוצה לחיות יותר. החיים כואבים מדי". היא אמרה שהיא כועסת על הוריה שילדו אותה וגרמו לה סבל כה רב.
כמתרגלת, אני יודעת שמאסטר לי (מייסד הפאלון דאפא) אמר:
"... התאבדות כרוכה בחטא". ("פאלון פואו פא - הרצאה בסידני")
הסברתי זאת ללאן ואמרתי: "אולי תרגישי משוחררת על ידי התאבדות, אבל תסבלי עוד יותר לאחר מכן. כיוון שלא צייתת לרצון השמים, את תיענשי". לאן בהתה בי במבט ריק.
המשכתי: "מתוקה, תאכלי בבקשה אל תייצרי לעצמך צרות ותעני את עצמך. אני כל כך מבוגרת ועדיין צריכה לדאוג לך". תוך כדי דיבור האכלתי אותה, והיא אכלה.
שאלתי את לאן: "מתוקה, את בסדר?"
היא ענתה: "יש בתוכי ילדה רעה, שהיא בדיוק כמוני. את לא יודעת כמה כבדות הרגליים שלי כשאני בבית הספר. היה קשה אפילו להיכנס לבניין".
אמרתי: "לא משנה כמה זה קשה, את יכולה רק ללכת קדימה, לא אחורה. יש לך רק ההזדמנות היחידה הזו להירשם לבחינת הכניסה למכללה. בבקשה אל תחמיצי אותה. הירשמי עכשיו, ויהיה לך קצת מרחב תמרון בין אם תיגשי לבחינה או לא". אמרתי שלא ישנה לנו מה יהיו תוצאות הבחינה.
ניסיתי לדבר עם לאן בהיגיון, אבל היא כיסתה עצמה בשמיכה ולא רצתה להקשיב. הזמן אזל, שנייה אחר שנייה, דקה אחר דקה, אבל שום דבר שאמרתי לא שכנע אותה. באותו יום ניסיתי לגרום לה להירשם מהבוקר עד הערב. כשהתקרבה השעה 18:00 החלטתי לבקש מהמאסטר לעזור לה. התחננתי בפני המאסטר שיציל את נכדתי, יסלק את השדים הפנימיים שלה, ויסלק את המחשבות הרעות ששולטות בה. ב-18:30 היא נרשמה לבחינת הכניסה למכללה. כל המשפחה בכתה משמחה, סוף סוף הם השתחררו מהחרדה שלהם.
התקדמות
אף שנרשמה לבחינה, היא עדיין לא התלהבה מבית הספר, לא הלכה ונשארה במיטה. לא משנה כמה הוריה התחננו בפניה, היא נותרה חסרת תגובה, אדישה, אפתית. בתי וחתני בכו כל יום. בתי אמרה: "ללאן לא אכפת מאיתנו. לא אכפת לה אם הוריה יחיו או ימותו". חתני אמר: "ויתרתי על התקווה. אני כמעט נחנק מהלחץ".
הלכתי לביתם כל יום כדי לעזור, אבל לאן סירבה לקום מהמיטה. היא רצתה להצליח, אבל ההתמכרות שלה למשחקי וידיאו הפריעה לה. כשהיא רצתה ללכת לבית הספר, המחשבות הרעות נכנסו למוחה ומנעו ממנה ללכת. כך זה נמשך ונמשך.
אני יודעת שזו לא הייתה כוונתה לעשות זאת, והיא גם לא נעשתה רעה ועינתה בכוונה את הוריה ואת עצמה. אלא ששלטה בה מחשבה שלילית שמנעה ממנה להצליח. למעשה, גם היא סבלה רבות וחוותה ייסורים עצומים, ולכן היא פעלה בצורה לא רציונלית ואמרה דברים לא רציונליים. אז ביקשתי מלאן לקרוא את מה שהמאסטר לימד.
המאסטר אמר ב" הוראת הפא בוועידת הפא של שנת 2014 בסן פרנציסקו":
"משחקי-וידיאו באמת מזיקים לאנשים, ולא רק לילדים של תלמידי דאפא. הם באמת מושכים את האנשים להיכנס, והייתה להם השפעה שלילית גם על אנשים רגילים. הם גורמים לך לתפקד בצורה גרועה בעבודתך, לא לישון טוב, לא לנוח טוב, וגורמים לך להיות משולל חיבה אנושית או משולל רגש של חמימות, גורמים לך להזניח את המשפחה שלך, גורמים לְתלמידים להזניח את לימודיהם, והם מפתים אותך ומושכים אותך להיכנס. הם תורמים להרס המין האנושי".
המאסטר גם אמר ב" הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק 2019":
"אנשים אומרים שלהיות מכור… אספר לכם מהי התמכרות. אנשים מאמינים שמבחינה רפואית, כאשר עצבי ההתמכרות של האדם מגורים ונעשים חזקים, אז האדם מכור. למעשה זה לא נכון. מה זה אם כן? בתוך הגוף שלך מתאסף "אתה" שנראה בדיוק כמוך, אבל הוא מורכב מהדבר הזה, והוא שולט עליך. היות שזאת החזקה חזקה מאוד המתהווה בדמות שלך, אז היא כה חזקה שהיא יכולה לשלוט על לבך. זה משום שהיא נוצרת על ידי החזקה חזקה מאוד".
כמו גם:
"אותו דבר נכון לגבי גלישה באינטרנט במחשבים ולמשחק במשחקי וידיאו, אותו עיקרון חל גם כאן. "אתה עומד לוותר על זה. אתה תוותר על זה ותיתן לי למות?" הוא לא ייתן לך: "אני חייב לגרום לך לגלוש באינטרנט". אתה לא רוצה? הוא לא ייתן לך לעבוד; הוא לא ייתן לך ללמוד; הוא פשוט יגרום למחשבה שלך להיות עסוקה בלשחק בו. אם אינך משחק, אז הוא יגרום לך לשחק את המשחקים אפילו בחלומות".
לאחר שהיא קראה את דברי המאסטר, נראה היה שהיא הבינה שמשחקים מזיקים לה. אבל החומר הזה נשאר – הוא שלט בה ולכד אותה בתוך בּיצה שממנה לא יכלה להימלט. בני אדם הם חלשים; חסרה לה השליטה העצמית להתמודד ולהתגבר על השד הפנימי הזה. היא סבלה מכאבים עזים, הייתה אדישה, חסרת אנרגיה, עצבנית, מדוכאת, לא יציבה, חלשה, ועם מבט ריק בעיניים.
אמרתי לה: "אחרי שקראת את הרצאות המאסטר, אולי הבנת את זה. הילדה הרעה שבלבך איננה אַת האמיתית; היא נראית בדיוק כמוך, אבל היא מזויפת. המחשבות הרעות שלך אינן משהו שאת יצרת; הן נשלחות למוח שלך ואת חושבת שזו את שחושבת אותן. לכן אסור לך להקשיב להן. עליך לשלול אותתן, לא לרצות בהן, ולהבחין בין האני האמיתי שלך לבין האני המזויף שלך. בקשי מהמאסטר לעזור לך להיפטר מהדבר הרע הזה. המאסטר יעזור לך". היא הנהנה בראשה בחיוב.
כמו כן אמרתי לבתי ולחתני: "מה אתם מתכננים לעשות עם הילדה שלכם?"
בתי ענתה: "אין לנו מושג מה לעשות. אנחנו ממש מדוכאים".
חתני אמר: "ללאן לא אכפת מאיתנו. איבדנו את התקווה".
אמרתי: "התקווה היחידה היא לבקש מהמאסטר שיאפשר לה ללמוד פאלון דאפא. בד בבד שניכם צריכים לומר: 'פאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב', ולבקש מהמאסטר להציל את הבת שלכם". הם הסכימו.
המצב משתנה
אמרתי ללאן: "מתוקה, מאסטר לי יכול לעזור לך. בואי נקרא את הפא. ההורים שלך הסכימו, אז את יכולה ללמוד בראש שקט". עיניה אורו. היא הנהנה בראשה ומיד התיישבה. קראנו את הספר "ג'ואן פאלון". כשהתעייפנו, האזנו להרצאות של המאסטר, לפודקאסטים של "המורה שלנו", לסיפורי טיפוח, לתרבות מסורתית, ולשירים ומוסיקה של פאלון דאפא. היא אהבה אותם.
אחרי שלמדה את הרצאות המאסטר במשך יומיים, היא הפכה לוורבלית יותר, ראייתה חזרה לנורמה, והיא שוב חייכה. היא פתחה את הווילונות, קמה מהמיטה ואכלה. היא התחזקה ונעשתה אנרגטית יותר. מאוחר יותר היא חזרה לבית הספר. אמרתי לה: "בבקשה אמרי: 'פאלון דאפא הוא טוב, אמת חמלה, סובלנות זה טוב'. כאשר דברים טובים נמצאים בלבך, דברים רעים לא יעזו להיכנס".
היא ענתה: "סבתא, אל תדאגי, הדאפא השתרש בליבי. אני אומרת כל יום 'פאלון דאפא הוא טוב, אמת, חמלה, סובלנות זה טוב'. מצב הרוח שלי השתפר. אני מרגישה בטוחה ורגועה".
שאלתי: "האם הילדה הרעה הזאת עדיין נמצאת בלבך?" היא ענתה שלא. ידעתי שהמאסטר סילק את ההפרעה, הוציא אותה מהביצה והציל אותה. זה קרה גם בגלל שבתי וחתני האמינו במאסטר ובדאפא.
ואז חלמתי חלום ממש חי: אדם הוביל גורת אריות קטנה וחמודה. אמרתי לגורה הקטנה: "את חייבת לזכור 'פאלון דאפא הוא טוב, אמת-חמלה-סובלנות זה טוב'".
האדם אמר: "אם תגידי לה את זה, אני לא אדאג יותר".
המשכתי: "גורה קטנה, הסתכלי על הנהר הגדול הזה שלפנינו. הגלים השחורים מתגלגלים, ואיננו יודעים כמה עמוקים הם. אין שום גשר, ואנחנו צריכים לחצות את הנהר. היעד שלנו נמצא בצד השני. האם יש לך את היכולת לחצות אותו?"
בהרף עין הגענו ליעד. אמרתי: "הגורה הקטנה הזאת באמת די מוכשרת".
סיפרתי ללאן על החלום שלי ואמרתי: "הגורה הקטנה הזאת היא אַתְ. הגעת מהשמים. פשוט לכי ותעברי את המבחן הזה בראש שקט. את לבטח תעברי אותו. המאסטר תכנן עבורך את הטוב ביותר".
היא צחקה ואמרה: "אני לא רוצה להיות גורה קטנה".
עניתי: "עשי כמיטב יכולתך ותהפכי לנערה שמימית".
היא חייכה באושר – משהו שלא עשתה כבר זמן רב.
היא ניגשה לבחינת הכניסה למכללה כמתוכנן והשיגה תוצאות טובות. כעת היא לומדת לתואר שני באוניברסיטה שבחרה. הדאגות של כל המשפחה שלנו הפכו לחיוכים, והעננים הקודרים התפזרו. אנחנו יודעים שמאסטר לי הציל את לאן ואת כל המשפחה שלנו. אנחנו אסירי תודה מאוד.
(מאמר נבחר שהוגש לציון יום הפאלון דאפא העולמי 2026)
(כל הזכויות שמורות לאתר Minghui.org) Copyright © 2026 Minghui.org. All rights reserved
